קיץ 2014

רות נצר | 24/7/2014 | הרשמו כמנויים

בעיצומו של התמוז נזכרתי בילדותי בעמק בית שאן, איך הערבים הציתו אז את השדות של הקבוץ כל שני וחמישי. ואת האימה.

האש והשמש שהיו, ושוב עכשיו, הולידו בי את השיר הזה, שבדיעבד הבנתי שנכתב על

המלחמה של חודש תמוז כאן ועכשיו:

ים שמש

ים תבואה

עורגים זה אל זה

בצהוב הזה

שמש נוצצת

כפגיון לטוש

ברקיע מכחיל

שבר ראי מלוטש

מול שדה תבואה

זהוב שהבשיל

והוא המזבח

והוא האש

והוא השה לעולה

אחר כך רשמתי לעצמי - אכן, אנחנו המזבח. אנחנו האש. אנחנו הפגיון הלטוש. אנחנו (ולא רק אנחנו) השה לעולה.

והאייל לא בא.

נזכרתי בשירו של טשרניחובסקי – ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד.

ובדברי הנביא: "והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז". (יחזקאל ח, יד).

ועדיין קדיש על במותינו חלל

*

שאלתי את עצמי – מניין הביטוי הזה 'על במותינו-במותיך חלל' שמצוי ברפרטואר שלי-שלנו מבלי דעת את מקורו?

מצאתי ש'הצבי ישראל על במותיך חלל' – הינו ביטוי מפעים של קינת דוד על שאול ויהונתן.

אבל הנה מתברר ש'על במותינו חלל' הוא שמו של מאמר של הרב קוק על נפילת שני אנשי השומר ב- 1911.

*

ומיהו התמוז? במיתולוגיה הבבלית כל שנה תמוז העלם נלקח לַשאוֹל למשך חצי שנה ואז שב. מות התמוז הוא אחד המיתוסים שרווחו במזרח הקרוב, המתארים את מותה המחזורי של הצמחיה כל שנה מחדש באמצעות מותו של עלם צעיר.

מותם המחזורי של עלמים בקרבות על קיומנו הינו אנלוגיה מכאיבה למיתוס הזה על המחזוריות הבלתי נמנעת של חוקי הטבע.