פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דרקון לבן מרקד בשמיים | אודט דמרי

דרקון לבן מרקד בשמיים | אודט דמרי

חברי הקהילה | 18/7/2014 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

טלפון מעדן, נו, איך היה? בסדר. נו, את חושבת שהוא יתן לי את התפקיד? אני לא יודעת. הוא יסיים את התחקיר ותקבל תשובה. טוב. אז שבת שלום, ובקולו הסמוק הוא מצחקק, ופחות אזעקות. כן, אני מתפרצת, בפעם הבאה אני אעמוד מול החלון לראות. והמחשבה ממשיכה, לראות איך הדרקון הלבן מצטייר בשמים.

כן, הדרקון הלבן והשמים היפים שלי. השמים הכחולים, הנקיים מאפרוריות ומלובן. עכשו, כבר אין לי שמים. יש רק דרקונים באויר וקולות בום. בום אחד ואחד ועוד אחד.
רק קולות פיצוץ ושובלי ריקוד באויר.

רגע לפני הטלפון לוקחת זמן מנוחה. אני שוכבת על המיטה, משחקת בעופרת של העיפרון, מנסה להציב מספרים בריבוע תשע על תשע. ודרך החלון הפתוח, מאי שם, נכנסים קולות. אזעקה. כן אותה אזעקה, שילד אמר עליה, למה היא כל כך חזקה. אולי אפשר נמוך, והחבר שלו בן החמש, הציע, למה לא לשים את השיר של אוטו גלידה? כן. מרחוק רחוק. מתוך המיטה הרכה נשמעת האזעקה כמו משבי הרוח בחורף. רוח באה והולכת. מנגינה עולה ויורדת. מרחוק, היא נעימה, יפה. מתמזגת.

שתשאר שם, אני מיחלת. אצלי אין אזעקה. אין כאן דבר. והנה, כמו רוח לא צפויה היא חודרת אל בין האוזניים, מתעצמת. מתנפצת. הרגלים אומרות לא לקום. הגוף קם כאוטומט. החלון של המיטה נותר פתוח והאצבעות מובילות אל הבטון והפלדה. כרובוט יושבת על הרצפה, נשענת על הקיר החיצוני, לא הפנימי, בין העציץ העלעלי לכסא המסתובב. לא חשה מוגנת. מצמידה אל הגוף את הכסא שטבעו לחמוק ממני, ותוך שניונת מתפרקת לה הנפש. המוח מתמלא. ומתנתק. כמו בהפסקת חשמל. אין בו כוח. לא יכולה לדבר עם עצמי, לאשש. לא מחזיקה. אפילו הבהלה מפחדת להתעורר. לא שואלת מה קורה לי. לא חושבת. פשוט. משהו בפנים נופל. דממה. אבן. אבל. אולי השיגעון מחלחל? בלאט בלאט מתבייתים הרהורים על ישובי עוטף עזה. מה חשים שם? האם מתמוטטים שם? כתבתי במייל שלשום שאני רוצה להתנדב. לעזור. איך אני יכולה לעזור, כשהאוזניים שומעות רק רקטות, ומשבי רוח צורמים. איך אפשר לכוון, לשנות, להחזיק יד, לחייך, לבכות? מה אומר להם אם הם חווים עיפות, לאות, אי כוח, אין. איך אפשר למחוק את הקולות. את הקולות. הקולות. החוויה.

בום נשמע. האזעקה לא פוסקת. עוד יושבת. בום נוסף. האזעקה לא פוסקת. איפה כהות החושים המגוננת? איפה ההתנתקות? למה להיות. למה לא להיעלם.

האזעקה נאלמת. קמה. רואה שמים כחולים. בהירים. כחולים כהים, לא בהירים, לא תכלכלים. כהים. נקיים. ובתוכם, משמאל מרקדים שני שובלי עשן דקדקים, מתנענעים בחדות, וראשם דרקון. הנה הדרקון שלי. מעליו מבצבצת העין הגדולה.

הדרקון בא, ואני רואה רק את שאריותיו. החלון בהיר ונקי. הדרקון המתפוגג מספר שמשהו קרה כשישבתי בין הכסא לעציץ, וראשי התנפץ בקרבו.

דקות לאחר מכן התקשר עדן לברר איך היה בשיחה עם האחראי על התפקיד. ספרתי ובחיוכו המבויש ציין שאף פעם לא היו כאן אזעקות. מאז שנולד. ותוכי מולל, אתה צודק. דרקונים יש רק בסיפורים. לא בחיים.

נכתב ביום ראשון, 13 יולי , 2014

עוד בבלוג של חברי הקהילה

כֵּיצַד מִתְרַחֶשֶׁת גְּאֻלָּה? כְּשֶׁאַתָּה חוֹמֵל אֶת הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה אֲרֻכָּה. מייקר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.