פרק שני: לוסי מגלה שהיא לא לבד בעולם
לוסי דרימז | 7/12/2009 | הרשמו כמנויים
היום לוסי שמעה – לראשונה – צליל חזק, ברור, נוקב. מישהו נחבט בדפנות הבלוג שלה וצעק "אאוו" וגם "כּוסֶּמֶת!!!"
(או משהו דומה)
היא התעוררה משנתה, וכמו נינג'ה, קפצה על הדופן שממול, שיערה עומד, סומר! גבה קמור!
לא, לא... היא לא חתול, איזו מחשבה מצחיקה, נו באמת... זאת לוסי, לוסי דרימז. זוכרים?
אבל האמת היא, שלוסי בדיוק חלמה על חתול שחור, שנצמד למשהו גדול, וכולו היה מבוהל, שלף ציפורניים, ופרוותו סמרה! אז ככה גם "פרוותה" שלה... והיא אפילו נהמה מתוך שינה...
"כּוסֶּמֶת" היא אמרה, וירדה מדופן הבלוג השרוטה. "כּוסֶּמֶת!"
ואז, למרבה הפתעתה, הקיר דיבר שוב. הקיר אמר: "היינץ קוהוט היה פגיע ביותר לביקורת; העיר את חבריו באמצע הלילה כדי שיגידו מה דעתם על הרעיון האחרון שהגה; ודימויו העצמי היה, לעדותם של רבים, שברירי ופריך"
"הממ", אמרה לוסי. "שברירי ופריך". וחשבה על ביסקוויטים.
ומהדופן השני היא שמעה: "...הגברים עוסקים בהכנת הבשר והנשים עוסקות בהכנת הסלטים, משחזרים את האבולוציה של חלוקת העבודה המגדרית, את המסורת, את המנהג הפרטי המתחדש, ואת האהבה המסורתית שלהם לבנותיהן המודרניות...."
לוסי אמרה: "מממ". והרגישה שהיא נהיית עוד טיפונת יותר רעבה.
עוד זה מדבר וזה בא - "...אנו רואים לפנינו ילד קטן המשווע לעזרה, נער אבוד המחפש יד או כתף של מבוגר אחראי, או אדם מבוהל ופגוע שאינו מחפש דבר פרט להכרה בקיומו..."
"הכרה בקיומו..." לוסי חזרה כמו הד.
וקול אחר, מתחתיה, אמר: "נגישותו של המדיום האינטרנטי היא מקור להפתעה נעימה עבורי"
כל כך הרבה קולות. בבת אחת. לוסי חשה סחרחורת. ולפתע היא חשבה – שאם היא שומעת אותם, את האחרים, אולי גם הם יוכלו לשמוע אותה?
בלי לתכנן הרבה היא קמה, ואמרה בקול רם ובהגייה ברורה: "נגישותו של המדיום האינטרנטי הוא מקור להפתעה נעימה עבורי!"
והמתינה.
אבל לא נשמע צליל בתשובה.
אולי לא שמעו אותה?
היא מלאה את ריאותיה באוויר וצעקה הישר אל תוך הפינה הימנית, התחתונה..... "היינץ קוהוט היה מעיר את החברים שלו באמצע הלילה!"
אין תגובה.
"גם אני לפעמים מתעוררת באמצע חלום..." היא קראה אל עבר הדופן העליונה, אבל קולה גווע לפני סוף המשפט...
הדממה אווששה.
השקט חרק.
לוסי עשתה את אוזנה כאפרכסת.
ואז היא שמעה שני קולות, מדברים כמעט ביחד. אולי הם מדברים אחד עם השני, חשבה לוסי. היא נשכבה על הבטן, והצמידה את לחיה הימנית לדופן הבסיס.
"אני אוהבת לבשל ולאפות, לעשות יוגה, פלדנקרייז ומדיטציה, לקרוא ספרים... אני גם די אוהבת לבלות זמן עם בעלי..."
והקול האחר אמר "...לפרוטוקול ירשם שגם אני אוהב לבלות זמן איתה "
"זה בטח נחמד לגור ביחד, בקוביה", לוסי לחשה, הפעם לעצמה. "מעניין מה היא אופה..."
הקולות המשיכו לדבר: הם דברו על מישהו קטן, ועל כך שהם לא רוצים לפגוע בו. ולוסי הבינה, שכנראה הקטנצ'יק הזה, שאמרו עליו שהוא קצת "בּוּלבּוּל", מאד יקר ללבם.
לוסי התכרבלה, ועשתה את עצמה קטנה קטנה קטנה.
מתוך הקוביה של השניים האלה, עלה עוד קול אחד נוסף - חלש, עמום, ועם הרבה קמטים. קול שכאילו הגיע מן המרחקים...
"היחיד מתקיים אז על ידי כך שלא מוצאים אותו..."
"העצמי האמיתי חבוי, ומה שעלינו להתמודד איתו מבחינה קלינית הוא העצמי הכוזב המסובך, שתפקידו לשמור על העצמי האמיתי חבוי..."
"העצמי האמיתי חבוי", היא חזרה על דברי הקול, והוסיפה: "העצמי הכוזב שומר על העצמי האמיתי".
"הממ". היא אמרה.
ואז לוסי דרימז חייכה.
:)
ככה בערך זה נראה.