פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
זכינו בכותרת בהארץ – חלק ב'

זכינו בכותרת ב"הארץ" – חלק ב'

פרופ. עמיה ליבליך | 6/12/2010 | הרשמו כמנויים

נראה כי יעבור זמן רב עד שנירגע מהשריפה הגדולה, מהטראומות שגרמה, ומההאשמות ההדדיות בצמרת השלטון. זמן ארוך עוד יותר יעבור עד שיוריקו מחדש הרי הכרמל וישובו חיות הבר לחיות שם. אבל לא כולנו יכולים ממש לעזור במשהו למאמצים אלה. (רק שמעתי שכבר יש מבצע למימון עצים חדשים וזה דווקא נראה לי.) באחד הויכוחים ההיסטוריים בין לאה גולדברג לבין נתן אלתרמן, גרסה המשוררת כי גם בעת מלחמה על המשורר להמשיך בשירתו, לשמור על שפיות ויציבות דווקא בעולם הכאוטי. לעומתה חשב אלתרמן, כי גם השירה חייבת להתגייס למצב החירום, ואכן כך עשה. לכאן קשור הביטוי האניגמטי והחכם של לאה גולדברג (באחד מפירושיו הרבים) – "האומץ לחולין".
לכן, בזכות גדולים וטובים ממני, אני ממשיכה באותו עניין שעליו כתבתי לפני כשבועיים.

אני נפעמת מכוחו של הבלוג שלנו, של אתר הפסיכולוגיה העברית, ושל האינטרנט בכלל, בעקבות התפוצה הגדולה של דברי הנרגשים בנושא הויכוח על תכנית הלימודים בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית והתגובות הרבות שעוררו. אני מודה לכל הכותבים שהגיבו אלי בבלוג, כולל אלה שכלל לא הסכימו עם דעותי. בין אלה היו שחושבים כי מדעי המוח הם אכן עתידו של מקצוע או מדע הפסיכולוגיה, ואם הלימוד של פרויד מעכב את הקידמה – מקומו לא ימצאנו בתכנית הלימודים אלא על מדפי הארכיון של ההיסטוריה בבחינת "ישן מפני חדש תוציאו".
מעבר למעט שנכתב כאן, הדברים מצאו את ביטויים בערוצים רבים של התקשורת כידוע, ובשיחות פנים אל פנים בין תלמידים ועמיתים. בדיאלוגים עם מובילי השינוי במחלקה הירושלמית, אמרו אלה כי השינוי איננו דראסטי. אולם, אם אכן תתגשם התכנית להעביר את כל המחלקה לפסיכולוגיה לגבעת רם, לאחת היחידות של מדעי החיים או חקר המוח, נראה לי כי עצם המעבר יכתיב שינוי דראסטי בסילבוס ובתכניות הלימודים. לאנשים כמוני, הרואים אדם בדימוי הוליסטי והומניסטי, לא יהיה מקום בעולם הבהיר, החדש.
אני מנצלת איפוא את זכותי לכתוב כאן כדי להתבטא שוב באותו עניין. אינני פסיכואנליטיקנית, אינני מטפלת, וגם לא מחפשת תעסוקה אקדמית; הדברים שכתבתי ושאכתוב אינם משקפים כל אינטרס אישי שלי.
ברצוני להתעכב קצרות על שלושה עניינים: הפסיכולוגיה כדיסציפלינה מחקרית-מדעית, הפסיכולוגיה כמקצוע טיפולי, והפסיכולוגיה בתקשורת.
לעניין הראשון, בלי להוריד מערכם של מדעי המוח וממצאיהם, האם לימוד רציני של פרויד אמנם מעכב ופוגם בתדמיתה של הפסיכולוגיה כתחום מדעי? ובכן, מובן כי השאלה היא מהו מדע, האם כל מדע הינו בהכרח אנליטי, כמותי ואובייקטיבי, או שיש גם מדעים פרשניים ואיכותניים (ואולי נעדיף לקרוא לאחרונים 'תחומי ידע' ולא מדעים)? האובייקטיביות המוחלטת של הגישות הדומיננטיות במדע, המקנה להן את עליונותן, אינה כה וודאית. מי שלא ראה תדפיס ממוחשב של תגובות גופניות, אם בגלי המוח או בביטויים של המערכת האוטונומית (כמו בגלאי שקרים למיניהם), אינו יודע כמה פרשנות חייבת להיכנס בפענוח של נתונים "אובייקטיביים" שכאלה. או מי שלא השתמש בניתוחים סטטיסטיים בלא שבדק אם הנחות העבודה שביסודם קבילות, שיקום...
מעבר להתפלמסות זו, אני רוצה לספר על פילוסוף קוגניטיבי בשם אלבה נואה (Alva Noe) אשר בשנת 2009 הוציא ספר ששמו "Out of Our Heads: Why You Are Not Your Brain" שבו הוא יוצא למאבק עם גישות רדוקציוניסטיות המנסות להעמיד את ההכרה, החשיבה והרגש האנושיים על יריות של נוירונים בתוך ראשינו. ברור, טוען נואה, שהמוח הוא הכרחי להכרה ולמה שאנחנו, אך הוא איננו מספיק. קיימת אשלייה, הוא טוען, שהאדם הוא פנימיותו, שההכרה מתרחשת בתוך המוח כפי שהעיכול מתרחש בקיבה. לדעתו המלומדת, תרבות, שפה, חינוך ויחסים אנושיים הם דברים שקורים מחוץ למוח – וחשיבותם איננה נופלת מזו של המנגנון הפנימי שבתוכו. המוח הכרחי לחיי אדם, אומר נואה, אבל הוא איננו הסיפור השלם, או אפילו המפתח הטוב ביותר להבין את מהות ההכרה האנושית. בשיחות עם עיתונאים אמר נואה כי לעולם אין סיכוי שנלמד מהמוח מהי אהבה, דת או הכרה, והוסיף כי מדעי המוח מפתחים ציפיות גבוהות מדי ושגויות ביסודן.
נואה הוא רק אחד מאנשי המדע המזהירים מפני השתלטות מדעי המוח על פסיכולוגיה או על חקר האדם. עלי לציין כי הוא אינו חותר לתפיסה פרוידיאנית או פסיכואנליטית, אלא לתיאוריה שתכלול את הגוף ואת פעילות הגומלין עם העולם החיצון בד בבד עם המוח. יהא מה שיהא המקום הנכבד של חקר המוח, אל לנו לוותר על פרקים ופרספקטיבות אחרים מכל מה שלימדה אותנו הפסיכולוגיה עד כה.
לנושא השני, הפסיכולוגיה כמקצוע טיפולי. האם בעתיד בכלל ישאר דבר כזה? ובאיזו מסגרת ילמדו אותו? רבים הניחושים. מכל מקום, אם המהפכה הנראית באופק, שמטרתה פסיכולוגיה מדעית, תותיר את הטיפולים שהם evidence-based לבדם במערכה על שפיות האדם, ותכריז על הטיפולים הדינאמיים כחסרי ערך, מסתבר שזוהי מסקנה שגויה אפילו על בסיס המחקר עצמו. במשך שנים הורגלנו לחשוב כי הטיפול הדינאמי, מיסודו של פרויד ותלמידיו, נופל ביעילותו הנמדדת מהטיפולים-מבוססי המחקר, ובראשם הטיפול ההתנהגותי-קוגניטיבי. אולם, לכל המעוניין, יצא לפני כשנה מאמר חשוב של Jonathan ShedlerבAmerican Psychologist-, המביא מספר גדול של מחקרי מעקב כמותיים שניתן לסכם אותם באופן הבא: מבחינה סטטיסטית, גודל האפקט של טיפול דינאמי אינו נופל מזה של טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, ובנוסף, עדויות אמפיריות מעידות כי השיפור של מטופלים דינאמיים נמשך גם אחרי תום הטיפול. לבסוף, מחקרים מגלים כי מטפלים שונים מצליחים בעבודתם בגלל יישום של מנגנונים שמקורם הוא בתיאוריה או בפרקטיקה של הטיפול הדינאמי. לומר כי הטיפול הדינאמי הוא נעדר ביסוס מחקרי, היא, איפוא, לדעת שדלר ואחרים, טענה שגויה, מגמתית וריקה.
ועם כל העוצמות הנילוות לויכוחים אלה בתוך המקצוע, אני מופתעת מהמקום שקיבלה סוגיה זו בתקשורת. מתי קרה שתכנית הלימודים של חוג באוניברסיטה זכתה לחשיפה שכזו? מה אומר הדבר על היחס לפסיכולוגיה בחברה הישראלית? יחשבו כל אחד ואחת על התשובה ההולמת שאלה זו. בקיצור נמרץ, לעניות דעתי הציבור הרחב הכתיר את הפסיכולוג לכל-יודע, ומניח כי בידיו או בידיה הכישורים לראות את הנסתר ולתקן את הטעון תיקון במיומנות, ולכן חשוב מאוד מה יהיה ארגז הכלים שברשותו. מעמד שכזה מחייב לא פחות משהוא מחמיא.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אוקסנה איטקסאוקסנה איטקס16/12/2010

אף אחד לא טוען שאין תהליכים לא מודעים. אגב, מה זה "נפש"?

תהליכים לא מודעים שהמדע הקוגניטיבי מדבר עליהם (ומדעי המוח) שונים לגמרי מהתהליכים שפרויד דיבר עליהם ועליהם מתבססת פסיכואליזה. פרויד אכן התחיל את הדיון ואני לא אומרת שום דבר על מידת התרומה שלו. אני אומרת שיש צורך לבחון באמצעים אמפיריים את הטענות. שלו, או של כל אחד אחר.
אחת הדוגמאות הבולטות היא שימוש במבחני השלכה. כאשר ידוע שהמהימנות של המבחנים האלה היא מאוד מאוד נמוכה ועדיין מוצאים לזה שימוש בדיוק כמו שעדיין ממיינים אנשים לתפקידים שונים ע"פ ניתוח גרפולוגי.

ירון אבניירון אבני16/12/2010

פרויד כנראה צדק. זה שם של מאמר שכלל ראיון עם פרופ' יורם יובל והופיע בגליון מס' 5 (2007) של פסיכיאטריה Medicine ואני מצטט מהמאמר:
"העוינות בין הפסיכואנליזה והנוירולוגיה, שאפיינה את היחסים בין שתי הדיסציפלינות הללו במהלך המאה ה-20, מתפוגגת עם התקדמות המדע ומציאת נקודות המפגש בינהן", אומר הפסיכואנליטיקאי פרופ' יורם יובל, המציע התבוננות מחודשת על משנתו של פרויד לאור התקדמות הידע הנוירולוגי
..פרופ' יובל מציין בנוסף (להנחה אחרת של פרויד שהוא מתייחס לפני כן במאמר - לגבי השפעה של זכרונות לא מודעים על ההתנהגות) כי בחינת תורתו של של םרויד לאור התקדמות המדע איפשרה לראות גם דברים שגויים לחלוטין התורתו, אולם הרעיונות בדבר קיומו של לא מודע דינמי (מכאן השם טיפול דינאמי י.א.) ועל כך שמודעות אינה שווה לנפש (רעיון שהפילוסופים החזיקו מאז ומעולם עד פרויד - י.א.) הם שני רעיונות שנמצאו להם תימוכין מדעיים, לדבריו.
...היום הולך ומתברר כי כל הדיסיפלינות הללו, החוקרות אותה מהות, שהיא נפש האדם, משני היבטים שונים, משלימות אלו את אלו...
מצורף קישור לצילום של המאמר:
http://yoramyovel.co.il/UserFiles/Image/media_medicin_0707.jpg

אבל פרויד גם צדק בחששותיו שגילויו בדבר הלא מודע יהיה מטרה להתקפות .

ועוד משהו שכדאי לראות (ואולי גם להראות בחוגים לפסיכולוגיה כדי למנוע בורות) - תכנית תעודה של BBC Horizon
המנסה להתחקות אחר המודעות ומגלה שאנו חיים בפיגור פאזה של 6 שניות ושהמודעות היא רק החלק האחרון של הרבה מאד תהליכים לא מודעים:
http://www.youtube.com/watch?v=W-0uPcRT4ZY&feature=related

אני מציע למי שמנסה לחרוץ משפט ולקבוע ש "לתיאוריות של פרויד וממשיכיו, אין כל ביסוס" שיטרח תחילה ויקרא מכתביו ויבין לפחות את חשיבותו העצומה של מושג הלא מודע הדינמי המהווה כ 90% מפעילותנו הנפשית (הכולל תהליכים קוגניטיביים - זכרון, תפיסה, קשב, ותהליכים רגשיים שמתנהלים במערכת הלימבית הרבה לפני ולעתים ללא קשר לקורטקס).

אוקסנה איטקסאוקסנה איטקס15/12/2010

תגובה. האדם הוא ללא ספק אורגניזם מורכב וניסיון להבין מה קורה לנו ובתכנו זאת משימה קשה עד בלתי אפשרית לפעמים.
רוב מדעני המוח אינם מנסים לטעון שהאדם הוא קצב ירי של רשתות נוירונים אלא מתייחסים גם להקשר סביבתי - וברור לכולם שיש השפעה עצומה לכל מה שהאדם בא במגע איתו - אנשים אחרים, טכנולוגיה, תרבות... יחד עם זאת, אני כן חושבת שהדרך להבין איך אנחנו פועלים היא לחקור בדרך מדעית.
גם את הביולוגיה, גם את הסביבה והחברה וגם את האינטראקציה המסובכת בין האדם לסביבתו.

מה זאת אומרת קיימת אשליה שהאדם הוא פנימיותו? הגוף האורגני זה מה שיש לנו. אנחנו לומדים ומתקשרים עם הסביבה והסביבה משנה אותנו כל הזמן. הפגיעה המוחית הכי קטנה וכל מה שאנחנו חושבים שהוא אנחנו נעלם.
לפעמים יש תחושה שיש פחד ורטייה של פסיכולוגים מכל מה שמריח כמו מדע. אף אחד לא מנסה לעשות רידוקציה של התנהגות אנושית, מנסים להבין אותה בדרך הנקיה ככל האפשר מפרשנות אישית וספקולציות. זה לא תמיד מושלם, אבל המדע משתפר ומוצא דרכים חדשות וטובות יותר כל הזמן.

לגבי פסיכואנליזה כדרך טיפול: נכון שיש ממצאים שמראים שיש שיפור אחרי טיפול פסיכודינמי. יש גם שיפור ללא שום טיפול כלל. והמון ממצאים שמראים ששיטת הטיפול הטובה ביותר בפוביות וחרדות היא השיטה ההתנהגותית קוגניטיבית. ישנם דרכים רבות לעזור לאנשים. להיות שם בשבילם, לתמוך בהם, לדובב אותם ולדבר איתם. גם חיות מחמד, שופינג וספרים שנוגעים בדיוק בנקודה הנכונה יכולים להביא לשיפור. מטפל טוב צריך להיות אמפתי וקשוב לדבר ולשמוע את המטופל כחלק מכל סוג של טיפול. אני כן חושבת שפסיכולוגיה צריכה ללכת לכיוון מדעי מכיוון שהבריאות הנפשית של האדם לא שונה מהבריאות הפיזית וכמו שאני לא אלך לרופא שמבסס את הטיפול שלו על תחושות בטן ו"ניסיון" כך לא אלך לפסיכולוג שעושה את זה. עם כל הכבוד לשנים הרבות של התעסקות בתיאריות של פרויד וממשיכיו, אין לה כל ביסוס. זה לא קשור לראיית האדם כשלם או כחלקים. מטפל אינטלגנטי ואמפתי לא צריך להיות מוטרד מתיאוריה זו או אחרת אלא לראות את הקשיים של האדם והדרך הטובה ביותר לעזור לו.

אני מאוד אופטימית לגבי השינוי, אני חושבת שהוא היה צריך להתרחש מזמן ואני מקווה שאוניברסיטאות אחרות ילכו בעקבות האוניברסיטה העברית.

אילה אילוזאילה אילוז15/12/2010

חבל מאוד. שלימודי הפסיכולוגיה ואף הפרקטיקה הטיפולית, הולכים ומתרחקים, מסיבות כלכליות (מימון מחקרים על ידי חברות התרופות, ורצון שטיפול יהיה קצר וממוקד בריפוי הסמפטום ככל האפשר) בגלל מגבלות של מתודות המחקר, ומשיקולי יוקרה, מהדבר עצמו.
עולמם הפנימי של אנשים, כאביהם ואושרם, היחסים שהם יוצרים והתמודדותם עם החיים, משלב גוף, נפש ורוח, דמיון ומציאות, יומיומיות ונשגבות, שרק חלקם יכול להחקר בכלים פסיכו ביולוגיים.
ואם גם כשאדם בא לטיפול, הוא ייתקל בפסיכולוג, העסוק באבחון סמפטומים ובטכניקה להכחידם, במקום לראות אותו כאדם שלם, כעולם ומלואו, נישאר אולי חברה, שבה יש פחות עצב ופחד, אך גם פחות אנושיות, עושר פנימי ויצירה.

נעם ישראלינעם ישראלי8/12/2010

פרויד ורדוקציה. עמיה תודה על מאמר ההמשך.
אני סבור שפרויד היה רדוקטיבי וכי הניתוב האוטומטי למושגים מופשטים כמו תת-מודע, העברה ותסביך אדיפוס הוא בעייתי לא פחות ממה שתיארת על מדעי המוח. אני חווה את הקריאה והלימוד של כתביו בישראל כמנותבת ורדוקטיבית. אני סבור שהפסיכוולגיה נקלעה לסבך שתיארת כי שנים לא הייתה ברורה במושגים המגדירים אותה- סטטיסטיקה ולימוד מבחנים עם מדדים סטטיסטים נמוכים מאוד, אם בכלל. מושגים מופשטים כמו תת-מודע בתוך הקשר של מדע. היעילות של טיפולים דינמיים קשורה באלמנט המיקוד שחסר בהם והזמן הארוך שארכו באופן מסורתי.
אני מאמין כמוך כי אין מקום לרדוקציה של חיי הנפש לצד הביולוגי. מאידך חייבת להיות התייחסות לצד ההומני והפילוסופי של חיינו כבני אדם. לטעמי מימד זה חסר מאוד בהכשרה של פסיכולוגים ומטפלים והעלאתו יעלה את המימד ההומני שאני מסכים איתך חשוב ביותר בהבנת האדם.

גבי מנדלסוןגבי מנדלסון8/12/2010

פרויד והאוניברסיטה. ברצוני להתייחס לשתי הנקודות העיקריות שהעלתה פרופ' עמיה ליבליך. ראשית לגביי עתיד העולם הטיפולי. אני יודע שבעולם יש עלייה של כל הקוגניטיביזם לגווניו אבל אני באופן אישי מתקשה להאמין שהפסיכואנליזה של פרויד וממשיכיו השונים בסכנה אמיתית . היא הייתה מראשיתה קונטרוברסאלית ותמיד ספגה ביקורות והתקפות, את פרויד התחילו להספיד עוד בוינה. הסיבה לעמידותה היא שלדעתי הפסיכואנליזה לגווניה היא עדיין הדבר המעניין היחידי שיש עבור מי שמאמינים שלבעיות הנפשיות של אנשים ישנה משמעות שאפשר להגיע אליה. זו גם הפרספקטיבה היחידה שיש לה אמירות לגבי טווח רחב של הפרעות, מהסוג שפוגשים במרפאות לבריאות הנפש (ולא רק בטקסטבוק או בDSM). וברמה רחבה יותר אני מוכרח לומר שהתיאוריות הללו הן היחידות שמצליחות לעורר את סקרנות לאורך זמן. אני לא מדבר רק על הסקרנות שלי אלא גם על האופן שבו חדרה הפסיכואנליזה לתרבות לאומנות ולאיזורים הפרשניים של האקדמיה (בעיקר מדעי הרוח) והפרתה שם את החשיבה והיצירה. זה קשור לכך שיש כאן שפה שנבנתה במשך מאה שנה, ושיח שמתנהל בין אנשים שטיפלו במגוון של בעיות במקומות רבים בעולם, והיה להם זמן ללטש ולפתח את אותם הרעיונות של פרויד, וגם להוסיף כמה חדשים. אני חושב גם שבסופו של דבר המקום שבו העניינים האלה נבחנים, זה בטיפולים - כשאתה שומע את עצמך מדבר וכשאתה מקשיב למטופלים שלך .

לגביי המצב באוניברסיטאות, זה מעציב אותי מאוד. אני יודע שעמיה ליבליך ניסתה לייצר מרחב פסיכולוגי באוניברסיטה שבו יהיה מקום לחשיבה איכותנית ולא רק לסטטיסטיקה וחבל מאוד שזה לא קרה. כמובן שכבר מזמן ישנם שני מקצועות פסיכולוגיה אבל בכל זאת חבל שהמגמה הזו מחריפה. הפסיכואנליזה זקוקה לאוניברסיטה כי חשוב שיהיה מחקר אמפירי שיתקיים בדיאלוג עם עולם המושגים שלה שיתמוך בה או שיפריך ויבקר אותה (איפא שצריך) . צריך שיהיה מי שינסה לבדוק את התיאוריות השונות באיזושהי קרקע, מסובך ככל שזה יהיה.
האוניברסיטה זקוקה לדעתי לפסיכואנליזה כי התיאוריות האלה באמת מעוררות חשיבה יצירתית ותוססת על בעיות אנושיות אמיתיות. בלעדיה עלולים המחקרים לחפש את המטבע מתחת לפנס המבהקות הסטסטיסטית ושם כידוע לא מוצאים שום דבר חדש. לא צריך לעשות תואר ראשון בפסיכולוגיה כדי לראות עד כמה המחלקות לפסיכולוגיה עוסקות בנושאים עקרים, תפלים או מגיעות למסקנות שברורות מאליהן, בזמן שיש כל כך הדבה דברים שכדאי לתת עליהם את הדעת.