התמכרות
פרופ. עמיה ליבליך | 10/3/2016 | הרשמו כמנויים
יש לי זיכרון ברור של התמכרות דומה לזו שאני חשה בימים אלה, מזמנים רחוקים שבהם הייתי בת 17 בערך. אובייקט ההתמכרות אז היה הספר "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, שקראתי באנגלית. במשך שבוע ימים כמעט לא יצאתי מהחדר (זה היה כנראה בחופשה מבית הספר), ולא ניתקתי לרגע מהספר עב הכרס, בכריכה רכה, שנפל לידי. זכורה לי במיוחד נזיפה מאמי, כאשר המשפחה נסעה במשותף לביקור אצל סבתא שלי בבית האבות בו חיה בשנותיה האחרונות, ואני סירבתי להצטרף "כי אני קוראת". אבי המחמיר הסתכל בכריכה המרופטת בביקורתיות, אך אמי אמרה לו: "עזוב, זהו ספר טוב, זו איננה ספרות זולה". בסופו של דבר נעניתי, ישבתי במכונית בה נהג אבי, והמשכתי לקרוא במהלך הנסיעה הקצרה וכך גם לאורך הביקור.
הפעם אני 'מכורה' לסדרה של ארבעה ספרים של אלנה פרנטה, שנקראים יחד "הרומנים הנאפוליטניים", והראשון ביניהם "החברה הגאונה" כבר תורגם לעברית. אני, שקוראת את הסידרה באנגלית על הקינדל, נמצאת בסיומו של הכרך השלישי בסידרה ומצטערת שעוד מעט אגיע לסופה. נכון, לא הסתגרתי בבית, אני הולכת לעבודה וממלאת את כל חובותי, אבל כל רגע פנוי מוקדש לקריאה ומאזן שעות השינה שלי גם הוא מושפע מהספרים המכשפים הללו. אפילו הטלויזיה על חדשותיה הנוראות מצליחה בקושי לחדור את מחסום ההתמכרות – 'סליחה, אני לא פה, אני בסימטאות נאפולי ופירנצה עכשיו'...
[אגב, לפעמים אני רואה את נכדי רז שקוע כך בספר, אחד הכרכים של הארי פוטר, למשל, ואני מרגישה שמחה גדולה].
מה יש בספר שיכול לגרום התמכרות כמעט? כל הספרות היפה עוסקת בנושא אחד: חייהם של אנשים – מסע החיים שבו מתגלים קשריהם, אהבותיהם, כאביהם, השגיהם ואכזבותיהם. נראה לי כי הנושא אינו הגורם לסוג העניין הרב, למשיכה הגדולה שאני חווה השבוע. זו הכתיבה, שאת הדיוק והברק שבה דלותי מלתאר או להמשיג.
הסידרה הנאפוליטנית כתובה מנקודת המבט של אישה והיא כתובה כולה בגוף ראשון ובראייה רטרוספקטיבית, כשגיל המספרת הכותבת הוא 65. זהו סיפור של שתי גיבורות נשים, חברות מילדות ועד לזיקנה, והיחסים המורכבים של אהבה, קינאה, השפעה ובעלות שנפרשים ביניהן לאורך השנים. או אולי מוטב: זהו סיפורה של אישה אחת שכולה סוד וחתחתים, והמשיכה האינסופית שהיא מפעילה על המספרת, גיבורת הרומן השנייה. אם אגיד כי החיים בשכונה דלה בנאפולי קמים לתחייה דרך דפי הספר, או כי מהלך ההתפתחות הדרמטי של המספרת מהיותה ילדה ענייה למעמדה כסופרת מצליחה יסחוף כל קורא, או כי זוהי שוב פרשת חיים על אהבה ניצחית כלפי הגבר הבלתי מושג, על מעמד חברתי והשפעותיו, ועל הפער בין כישרון והשגים - לא אמרתי כלום. יש כאן יותר. אני שמחה לדעת כי רבות מחברותי קראו את הספר הראשון לפחות, שהופיע בתרגומו העברי לפני חודשים אחדים, והן שותפות להערצתי.
לא מעט מיסתורין אופף את דמות הסופרת, אלנה פרנטה. היא משתמשת בשם עט ואיננה מסכימה להיחשף. יש אומרים שהיא גבר – מה שנראה לי בלתי סביר בעליל. אולי בשל האנונימיות הזו מתבקש כל כך לחשוב על הסיפור כמכיל צדדים אוטוביוגרפיים (מה שכמעט תמיד נכון בכתיבה ספרותית). כך או כך, חגיגה ספרותית. וכמה זה טוב בימים הקשים שכולנו עוברים באביב פתאומי זה.
