פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
כאב נפשי, תרופה פסיכיאטרית [חלק 2]

כאב נפשי, תרופה פסיכיאטרית [חלק 2]

אסתר פלד | 8/4/2014 | הרשמו כמנויים


את פוסט ההמשך הזה אני כותבת קרוב לשבועיים לאחר פרסום הפוסט הראשון שעסק בנושא, וזאת אני עושה בעקבות התגובות שהתקבלו. ישנן התגובות המפורסמות באתר, מתחת לפוסט, והתקבלו אצלי תגובות נוספות. חלק ניכר מן התגובות מעיד על סוג של חשבון נפש – מיוסר לא מעט – של אנשים הנוטלים תרופות. אחדים מניחים עצמם בפוזיציה של התנצלות, או הצטדקות, ואומרים, אם ניתן לצמצם את המסר לחמש מילים, "אני מצטער/ת, אין לי ברירה". אל תצטדקו, אל תתנצלו. אין בטקסט כל גינוי כלפי מי שנוטל תרופות. כפי שאמרתי, כל אחד מן האנשים שאני מכירה שנוטל תרופות אלה, זקוק להן. איני סבורה שאנשים נוטים לקבל על עצמם שימוש בתרופות פסיכיאטריות בקלות ראש, והתגובות שהתקבלו אף מעידות על כך. ברור הדבר, שמדובר בכאב רב מדי, שאדם חש שאינו יכול לעמוד בו. כמו כן, כפי שציינתי, על פי רוב תוצאת השימוש היא אפקטיבית, ואף מסייעת למי שנוטל את התרופה להתקדם בחייו. לא בזה המדובר. מה שניסיתי לבטא בפוסט הקודם הוא מחשבה על אודות התפתחות תרבותית הכרוכה באפקטיביות של התרופות, דווקא בה. הן מצויות לכל דורש, ומפרספקטיבה אישית של מי שנזקק להן, טוב שכך. מפרספקטיבה תרבותית, בראייה רחבה ולא אישית, מדובר בשינוי של מנטליות. שתי הפרספקטיבות הללו – התרבותית והסובייקטיבית – שתיהן קיימות, ויש מידה של שוני ביניהן. מזוית הראייה האישית, נטילת התרופה האנטי דיכאונית [ועוד אחרות] מסייעת לאדם לעמוד על שתי רגליו ולהתמודד עם הקשיים בחייו. מזוית הראייה התרבותית, התרופה מאפשרת קיצורי דרך; ולא זו אף זו - הידיעה על קיומה משפיעה עלינו, על התפיסה העצמית שלנו, על השמות שבהם אנו משתמשים כדי לכנות את מצבי הרוח שלנו, כדי להבין את חיינו ואת עצמינו. קשה לתאר במילים מעטות את ההשפעה על המנטליות התרבותית, היא מרובת היבטים. את המחשבה על ההיבטים הללו רציתי לעורר בפוסט הקודם, ולא את יסוריהם של מי שנוטלים תרופות. "אין לי ברירה" היא מחשבה אחת אפשרית. "אני לא מרגיש/ה נוח כשאני משתמש/ת בתרופות" היא מחשבה שנייה. שתיהן יש להן פוטנציאל להפוך למחשבות נוספות, לא מתנצלות ולא מצטדקות. אל תתנצלו; אל תצטדקו. תחשבו. אם התרופה גורמת לכם להתבייש, חידלו להתבייש בפני עצמכם, חידלו להצטדק. החיים, כפי שניסיתי לומר בפוסט, קשים, והם קשים עוד יותר כאשר חש אדם שכוחותיו אזלו. אל תתנצלו על כך שכוחותיכם אזלו, הכוחות אוזלים לעתים.
העמדה שאני מנסה לנסח עוסקת בהתבוננות בשינוי המנטלי העובר על תרבות שלמה כשיש ברשותה אמצעים מלאכותיים לשליטה, שהיא אפקטיבית וחיובית במובן הפשוט, בתודעה. מה שהיה ברצוני להדגיש הוא האמונה, שיכול אדם להחזיק בחיה הקשה-לאילוף הזאת, שהיא התודעה שלו, גם כאשר היא מתפרעת או לחילופין נחלשת, וכך או כך מסרבת לעשות את רצונו. להווה ידוע לי שקשה לשאת מצבים נפשיים כדיכאון או חרדה אינטנסיבית. אמונה זו יש בה תקווה ובשום אופן לא גינוי כלפי מי שהדבר אינו עולה בידו. התקווה הזאת אינה מתנשאת; היא אמיתית. אלא שככל שהתרופות הופכות למקובלות יותר על אנשים רבים יותר, האפשרות שלנו ליישם תקווה זו מתמעטת. כשאין אנו מיישמים אותה, אנו שוכחים שהיא קיימת. אנחנו, בני התרבות המערבית, עוברים תהליך אבולוציוני שמושפע באופן אינטנסיבי מהידע שבו משקיעה התרבות שלנו: מההתערבויות הגנטיות, הטכנולוגיות, התרופתיות. העולם משתנה בעקבות הידע הזה והיישומים שלו. העולם משתנה, המנטליות התרבותית משתנה. נראה שדבר זה הוא בלתי נמנע, אלא שיש מקום לחשוב עליו. לא להתנצל; לא להצטדק. לחשוב. זה עדיין נתון בידינו, האפשרות לחשוב, עם או בלי תרופות.

עוד בבלוג של אסתר פלד

וולבק: המפה והטריטוריה הוא כתב עוד ספר, הצרפתי הקטן, כפי שהוא מכנה את עצמו בספר שלו. צרפתי קטן, סופר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

נסטיה גריןנסטיה גרין29/4/2018

תודה על מילים. באיחור של כמה שנים אמנם,
תודה אסתר. בפוסט הראשון כתבתי תגובה וכאן אני קוראת את הרצון שלך להאיר עיניים.
תודה וזה ככ נכון. אנחנו מאבדים יכולות ואיכויות משמעותיות ובשביל מה? בשביל תעשייה. תעשיות.
בסוף יום הגוף שלנו הוא עדיין בשר ודם, התודעה שלנו עדיין חותרת לאמת, אפשר להודות בכאבים מאוד גדולים
ולהישאר בחיים. אפשר לכאוב ואפשר לרצות שלא, אבל איך לא? איך יהיה לי פחות כואב? אבל אנחנו ב"מה לקחת כשכואב לי?"
אני מתנגדת לכל צעדי סימום קולקטיביים שמתלבשים על כל מיני שמות מספר ההפרעות הפסיכיאטרי. למה אני צריכה פסיכיאטר אם הוא לא באמת עוזר? הפסיכיאטרים לא באמת עוזרים. הם רק יודעים דבר או שניים מעולם הרפואה, אבל על תודעה אנושית הם יודעים? על האדם המדוכא שלידי, הם יודעים? הם מכירים אותו? לא. כי זה נפש ולנפש אין צורה או צבע או צליל או משקל. אבל יש "מחקרים" יש "הוכחות" יש. ואפשר שאין. נכון, זה מפחיד, אפשר שאין.
תודה אסתר.

צביאל רופאצביאל רופא7/7/2017

לוקחים תרופות אבל סובלים מהטיפול. הסבל אינו המטרה
הוא בן הלוויה של זימון ההתמודדות
שהיא אימה הגדולה של הצמיחה

רפאל יונתן לאוסרפאל יונתן לאוס13/4/2014

יונה ונער מה כל כך מפחיד בלאמר את האמת על היעילות המוגבלת מאוד והנזק בצידה של התרופות?. כתבת: "כמו כן, כפי שציינתי, על פי רוב תוצאת השימוש היא אפקטיבית, ואף מסייעת למי שנוטל את התרופה להתקדם בחייו. לא בזה המדובר." ובכן לא כך הדבר באופן כללי ובעיקר ובוודאי לא כשמדובר בתרופות המכונות "אנטי-דכאוניות".

את האמת צריך לאמר גם כשהיא קשה ומפחידה. ממליץ בחום על מאמרה של ד"ר פיינשטיין שמביא תמונה מהשטח על יעילותן המוגבלת או הכלל לא קיימת של תרופות פסיכיאטריות. http://www.hebpsy....=3117

יונה קנוליונה קנול13/4/2014

מי מפחד מתרופות?. הדיון בשאלה מה יותר טוב או מה פחות טוב בנטילת תרופות הוא חשוב מאד.
אני לא מבין למה פסיכותרפיסטים, מטופלים ואחרים צריכים לפחד מתרופות?
כשמאמינים בטיפול דינאמי ומקיימים תהליך משמעותי הטיפול עושה את שלו. בעיני זה העיקר.