פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
רק בלב אפשר לראות היטב: שיחה בין החשוף הסמוי של המטפל עם זה של המטופל

רק בלב אפשר לראות היטב: שיחה בין החשוף הסמוי של המטפל עם זה של המטופל

ד"ר ליאור גרנות | 16/8/2013 | הרשמו כמנויים

"כמעט תמיד אני עומדת
מאחורֵי עצמי
ודמות שדומה לי
מדברת בשמי

ולא תמיד היא בדיוק
מה שהיא נראית

המראָה אשר מראָה שהיא איננה
מראָה שהיא נמצאת

רגע אחד קשה
מסתיר לי את קולה
המפרפר

הפחד כאן
בְּעַל כרחי"

[ חדוה הרכבי/ בְּעַל כרחי ]
*

מטופלת מצלצלת להזיז פגישה; באופן חד פעמי; סליחה, נכנסו לה דברים לא צפויים, משהו שלא ניתן לדחותו. כן, תודה, שלישי זה יהיה מעולה. יופי, מצוין, כן. שיהיה לך ערב טוב, שוב תודה.
הקול שלה נשמע כמו קול שאומר סליחה ותודה ורק מבקש להזיז את השעה, משהו פעוט, טכני לגמרי, תיאום פגישה בין שני אנשים.
השיחה מסתיימת והמטפלת נותרת טרודה; משהו בבטן איננו שקט. משהו כהה מסתובב, מתפלש, משייט; והנה זה מכֶּה: המטופלת שלה – זאת דמות שדומה לה דיברה בשמה; אבל מאחוריה... מאחורי עצמה יש אותה, אותה השותקת, אותה שרצתה לבקש משהו לגמרי אחר, אותה עם הקול המפרפר, עם הקול שאיננו מעז, עם הקול שרוצה שהמטפלת תראה. על אף שלא תמיד היא בדיוק מה שהיא נראית, היא רוצה שהמטפלת לא תתבלבל, שרגעים קשים או אחרים לא ימסכו את הקול השתוּק, זה שמתחבא מאחורי עצמה, מה שנראה כעצמה, מה שנשמע כסליחה ותודה ורק מבקש, בסך הכל מבקש להזיז את השעה.
בשיחת הדקותיים הזאת, החטופה, חושבת המטפלת, גם דמות שדומה לי דיברה בשמי: כן, בטח, אין בעיה. שלישי יכול להתאים? יופי, רושמת. כן, נתראה, גם לך – ערב נעים. אבל זאת שעומדת מאחורֵי עצמי מסתובבת פה במעגלים, חושבת מה בעצם, ומה היא רצתה, ומה לא נאמר ומה פספסתי, מה פספסתי עכשיו.
היא מדמיינת אותן ארבע: שתי עצמי ושתי אני. שתי העצמי ניצבות בחזית. כן, שלום, נעים מאד, עצמי א', עצמי ב'. מאחוריהן, מוסתרות, מוגנות, מתביישות, עומדות שתי אני.
היא יודעת שכדי לפגוש את האני המסתתר של המטופלת – עליה לחשוף ראשית אֶת שלה.
המעגלים המסתובבים לה בבטן אומרים שאי אפשר לחכות עם זה עד ליום שלישי, לפגישה.
היא מטלפנת.
הי, כן, זאת אני.
רציתי לשאול אותך... הרגשתי... היתה לי תחושה שפספסתי משהו קודם... וחשבתי שאולי הוא חשוב, שאולי הוא חשוב עכשיו. שמעתי בקול, כשבקשת ממני, מה בעצם בקשתְּ?
רגע של שתיקה.
ואז. היא מדברת עכשיו. האני שלה מדבר. הסכר נפתח ומאחוריו נשמע קולו של האני. בהתחלה מפרפר, מגמגם, אחר כך שוטף, שטוף בזרם של מלים שאינן קטועות, אינן חסומות, אינן עוצרות כדי למלא דין וחשבון, כדי להישמע מנומסות ותקינות ומתחשבות; ועשויות – לבושות, מאופרות, מסורקות.
תודה שצלצלת, היא אומרת. שראיתְּ, ששמעתְּ.
המראה שהראתה לי שאינך, חושבת המטפלת לעצמה, הראתה שאת נמצאת. מבעד למלים המטייחות, המאיינות – דווקא בגללן – הרגשתי את היותךְ, הרגשתי אותך מסתתרת, נחבאת שם; מפחדת, כמהה, נתקלת בקירות. ועכשיו את נמצאת, היא חושבת. כלומר, לא רק נמצאת כי את כאן אלא נמצאת כי מצאתי אותך, כי מצאתְּ אותי, כי מצאנו.
תודה שהראית לי, היא עונה.
היא סוגרת את השיחה. משהו בה נושם עכשיו, משהו נרגע. משהו ננגע. מפגש של אני עם אני. תעוזה, חשיפה, מבוכה. דפיקות הלב שלה כשצלצלה וחשבה מה יהיה אם היא תגיד: לא ביקשתי כלום, מה כבר ביקשתי, ביקשתי להזיז את השעה. אני לא מבינה, מה את רוצה; הנשימה העמוקה שהיא לקחה, גם האפשרות הזאת קיימת, זה בסדר, תהיי מוכנה. תדעי שאת אמרת, שפתחת פתח, שהעזת, שהראית לה אני מגשש, חשוף. מפגש של חשיפוּת, של חרדה עם חרדה, של סמוי עם סמוי.
מפחיד להעז, היא חושבת, ולעשות צעדים חשופים, רועדים, ניחושיים כאלו, שאינם בטוחים. אבל כמה לפעמים דווקא הצעדים האלו משמעותיים כל כך, מקרבים, יוצרים קשרים עמוקים, מאפשרים לפנות אל רבדי מעמקים שהיו עד עתה נסתרים, עטופים.

ביום שלישי היא מתארגנת לצאת. מביטה במראה. לובשת בגד קליל, אוורירי, בד נעים, שעוטף ברכּוּת את גופה. עוד מבט במראה. "רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין". היא מחייכת אל עצמה, שומעת את דפיקות הלב שלה, רואה אותה. יודעת שנמצאת.


*
לקריאה נוספת על ביבליותרפיה וטיפול: http://bibliothera...posts/


עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין גם איןאין גם אין10/9/2013

תודה. נהניתי מאד.. נתת מילים למה שנותן לי את התחושה של מטפלת טובה או לא טובה. כשהיא יכולה לשמוע את מה שהסתרתי באמצעות המילים.

גבע גלגבע גל21/8/2013

לליאור.... אני חושב, ומאמין, שכמו שכתבת - שיש להבדיל בין הצרכים והרצונות (והאמונות ) שלנו, לבין מה שנכון עבור המטופל ומה שיקדם אותו. אצלי גם כן מתעוררת השאלה איך אנחנו בוחנים את נושא ההיחשפות, שבסיומו של יום, לא ניתן לעבור אותו בצעדים קטנים ומדודים בלבד, באיזשהו שלב, צריכים לקפוץ מעבר לנהר, גם אם בצד השני, לא יחכו לנו בידיים מחבקות ויחזירו לנו באותו מטבע. ואולי הכי נכון, שאת הבחירה האם להיחשף ("לקפוץ") עושים ויעשו המטופלים, כי כל "קפיצה" אחרת, שלא ביוזמתם, תמיד תהיה משולה או נחווית לא כדבר האמיתי...

ליאור גרנותליאור גרנות21/8/2013

לגבע. הי גבע, תודה (-: כתבתי ״לפעמים״ לא מתוך הצטנעות אלא משום שאני חושבת שלא תמיד החשיפות היא הנכונה וצריך לבדוק בכל מקרה את מה היא משרתת ועל מה היא עונה- האם על צורך או לחלופין על משאלה... האם על צורך עמוק של המטופל או שהיא באה מתוך הצרכים הנרקיסיסטיים של המטפל.... אני לא מאמינה שיש כללי אצבע ודבר שנכון תמיד אלא שצריך להיות קשובים וערים לדקויות ולתנועות העדינות שבטיפול. תודה!

גבע גלגבע גל21/8/2013

מרגש, נפלא ו... אני חושב שאין צורך להצטנע או להמעיט בגודל החוויה, ואפשר (או אולי רצוי?) להוריד את המילה "ולפעמים" במשפט: "אבל כמה לפעמים דווקא הצעדים האלו משמעותיים כל כך, מקרבים, יוצרים קשרים עמוקים, מאפשרים לפנות אל רבדי מעמקים שהיו עד עתה נסתרים, עטופים".
או שאולי אני (ולא העצמי) הוא זה שרוצה פה ללכת רחוק מדי? עד הקצה, חשוף?


ליאור גרנותליאור גרנות19/8/2013

תודה. תודה לכן, לימור, אילה ורננה. רגשתן אותי בתגובות שלכן; בידיעה שהמלים שלי עוררו מחשבות והשראות ורגשות. רננה, המשפט הזה של ויניקוט הלך אתי לאורך כתיבת הפוסט ובעצם הולך אתי בכלל, מאז שנחשפתי אליו לראשונה. נראה לי שבגלל הקטסטרופה שב"לא להימצא" אני מעדיפה לחפש וגם לעתים להתגלות בעצמי בתוך משחק המחבואים הזה; משום שיחד עם המבוכה והחשיפוּת הנלוות לעתים להתגלות - היא טומנת בחובה גם כל כך הרבה הקלה ותחושת רווחה על עצם ההימצאות. וההימצאות היא הנקודה ממנה אפשר להתחיל להעמיק את הדרך, להגיע לרבדים כמוסים ועמוקים שזקוקים למבט ולמגע. תודה לכן על המבט והמלים.

רננה אלרןרננה אלרן19/8/2013

מרגש. שלום ליאור. מרגש לקרוא את הכתיבה שלך. איך את מחפשת ומוצאת, אבל גם קצת ממציאה את המטופלת שלך (רואה אותה גם איפה שהיא איננה). מחפשת את העולמות הסמויים מן העין שמשתוקקים להתגלות. כמו שוויניקוט כתב: It is a joy to be hidden, and disaster not to be found

אילה אילוזאילה אילוז18/8/2013

כמו להסתכל באדם מצייר. כמה יפה התהליך. מה שגלוי ומה שסמוי. המבט הרואה. האומץ לצלצל ולומר. ההיענות והחשש המלווה שהיא לא תתרחש. השינוי שזה יוצר במפגש אתך ובמפגש עם העולם. ההשפעה של כל זה עלייך. ההחלטה שלך לכתוב וההשפעה של דברייך על מי שקורא אותך. מרגישה אלייך בלי להכיר אותך אהבה ותודה.

לימור קריגללימור קריגל17/8/2013

על תבונה ורגישות. המילים שלך מציירות רגישות בכתיבה, בחיים, בטיפול. כרגיל - מעורר מחשבה והשראה.