הקשבה מיומנת וכנות כואבת – נינה קולטארט, האמבט, התינוק והיסודות של הפסיכואנליזה
שפיות זמנית | 21/6/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
במגזין "ארץ נהדרת" פרסם זה מכבר גידי לב סקירה של הספר "התינוק ומי האמבט" לנינה קולטארט. קולטארט, שהייתה מן הדוברים הרהוטים של "הקבוצה העצמאית" הבריטית, נחשפת בסקירה כהוגה חדה וביקרתית ביותר, שכתיבתה מספקת תובנות מעוררות השראה על מה שהיא מכנה "העבודה המרתקת ביותר בעולם". היא אמנם לא חוסכת את שבטה מן הקהילה הפסיכואנליטית, וכמיטב המסורת האנליטית גם לא מעניקה לחמלה ולחום בינאישי מקום של כבוד בתהליך הטיפולי, אך בתמורה היא מצליחה לייצר פרספקטיבה ייחודית על עולם הטיפול. שווה קריאה.
"'כמה פעמים שמעתי מטפלים שמהם הייתי מצפה ליותר, כמו גם אנשי מקצוע חסרי ניסיון ותלמידים, מתארים את ההעברה החיובית הלוהטת של מטופל בשביעות רצון עצמית נלעגת משהו, כשהם יונקים ממנה עסיס נרקיסיסטי. הדבר שב ומוכיח שהמטפל נפל בדיוק באותו פח שפרויד הזהיר מפניו בחריפות כזו: קרי, שהמטופל אוהב אותו כי אינו יכול לעמוד בפני קסמיו, או מעריץ אותו כי הוא אדם נפלא. אין בזה ולא כלום. זוהי העברה'"
[...] "קולטארט מספרת שרצתה להיות מטפלת פשוט משום שמאז ילדותה לא היה דבר שאהבה יותר מאשר להקשיב לאנשים המספרים את סיפוריהם. 'למרבה המזל, התברר לי בהדרגה ובצורה משכנעת שאנשים לא רק אוהבים אלא גם צריכים לספר את סיפוריהם, בפרט למאזין קשוב המצויד במיומנויות מסוימות'. אותן מיומנויות מסייעות לאדם לקדם את סיפורו ל'פרק הבא', כאשר הוא נתקע באיזו נקודת-שיא כואבת ומבולבלת. כמו שקולטארט מציינת, 'טבעו של הנרקיסיזם האנושי הוא כזה שרק לעתים רחוקות אדם ירגיש שלא הפיק שום תועלת מהצגה מרוכזת של הנושא המרתק מכולם – הוא עצמו'. כאן עולה לעתים קרובות הטענה השגורה מצד מי שלועגים לפסיכותרפיה ומאמינים ש'לא פחות טוב לדבר על זה עם חבר'. יש לקולטארט מה להגיד גם על זה: 'לא רק שהחבר לא פיתח את המיומנויות הדרושות, שההקשר לרוב אינו מעודד גילוי סודות מסוג מסוים, ושסוג ייחודי מאוד של אמון צריך להתפתח לאט בהקשרים המיוחדים שאנו מספקים; קיימת גם סכנה שאם תנסה לעשות זאת, תגלה עד מהרה שאין לך הרבה חברים לדבר איתם'."
