פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
המדריך המקוצר למטפל קבוצתי במעבר לווידאו

המדריך המקוצר למטפל קבוצתי במעבר לווידאו

טל תבור | 24/3/2020 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

Image by Gerd Altmann from Pixabay

התקופה הקרובה מזמינה לנו אתגרים חדשים, ניסיתים טיפול פרטני בוידאו? ומה עם קבוצתי? מודה שהמחשבה הראשונה שלי היתה "ואו איך עושים את זה?" אבל לאחר התנסות משמעותית ושיח עם מטפלים קבוצתיים, עלו לי כמה מחשבות וגם כמה הצעות קונקרטיות להתמודדות טובה עם המעבר לפלטפורמה החדשה. והנה הן לפניכם, ממוספרות בסעיפים, כי מעכשיו סדר וארגון זה השחור החדש. 

1. מוזר!

זה מרגיש מוזר. יש שינוי. כדאי לדבר על השינוי ולהנכיח אותו, ולא להתעלם. להזמין משתתפים לדבר על השינוי בתחושה שלהם במעבר לאונליין. מה היתרונות ומה החסרונות. (בגדול- אנחנו מרוויחים סוג חדש של אינטימיות, הזמנה לבתים, הצצה על החיים הפרטיים של כל אחד. יש משהו שובר הגנות מאחורי המסך כך שלעתים נראה אנשים דווקא נפתחים יותר במהירות. אנחנו מפסידים כמובן את תחושת הנוכחות האנושית, את שפת הגוף וקשר העין, חיבוק, מגע. אבל היתרונות של אחד עשויים להחוות כחסרונות עבור אחר. למשל, האינטימיות הכפויה עשויה להיתפס דווקא כחסרון כי אין מה "להתחבא" מאחוריו.)

2. מטרת הקבוצה

עבור קבוצות קיימות ייתכן שינוי במטרת הקבוצה במעבר לאונליין. מה שהגדרנו כמטרה או "שיטה" עשוי לא להתאפשר באונליין, ועשויות לצוץ מטרות חדשות. לדוגמא: המטרה של קבוצת CBT לחשיפות במציאות, כרגע על hold, ואנחנו נחשוב איך לבצע חשיפות ברשתות חברתיות למשל. מאידך, קמה מטרה חדשה כרגע בעקבות משבר הקורונה, לספק מסגרת חברתית ותמיכתית, בייחוד בתקופה של בידוד. לעבד יחד חששות, פחדים, עצבות שאולי לא היו קיימים קודם. לספק מסגרת ושגרה שמאד חשובים בתקופות של משבר.

3. מרחב מעברי ומעברים בין מרחבים

לדעתי, השיחה בווידאו עונה בדיוק על הגדרתו של ויניקוט ל"מרחב מעברי", המרחב בין המציאות האובייקטיבית לבין המציאות הפנימית, חווית הכל יכולות הילדית הסובייקטיבית. הרי אנחנו לא כולם יושבים יחד בסלון של המטופל. ובכל זאת השיחה מתרחשת. זה המרחב שבו ילד מדמיין שהוא נלחם בדרקון אימתני ומצליח להשהות את המציאות האובייקטיבית שבה הדרקון, כמובן, לא קיים. שהייה במרחב מעברי מזמינה גם תחושות מוזרות וחדשות וגם אפשרויות רבות לחקירה. בנוסף, מרחב זה עשוי להיות קשה במיוחד למטופלים נוקשים וקונקרטיים ואפשר להתייחס לכך באמירות מרגיעות ו"מנרמלות".

במרחב זה יש ביטוי חופשי יותר למשאלות, דחפים, חרדות וההגנות במרחב כזה מעט יורדות. (לדוגמא: במפגש וידאו שערכתי עם מטופל שהיה רגיל לקליניקה, שתיתי כוס תה, כהרגלי. אך הוא הניח והתבדח על האפשרות שאני כרגע שותה בירה. וזה עשוי לרמז על פנטזיות שקשורות ליחסי ההעברה בינינו, דבר שכדאי להתייחס אליו ברמה הטיפולית ולא רק ברמה הקונקרטית "לא לא זה רק תה". התייחסות עדינה (ובחיוך) לכך יכולה להיות למשל "אתה יכול לדמיין אותנו יושבים ושותים בירה, מה אתה חושב על זה?")

גם המעבר בין המרחבים הוא מאד שונה. הוא מידי, מהיר, ואין לנו את ה"מנהרה" שאנחנו בדרך כלל עוברים דרכה כדי להתכונן לטיפול, מהצד של המטפל ושל המטופל. רגע אחד אני על הספה בבית שלי, אולי במצב משפחתי או פרטי, והופס, שבריר שניה לאחר מכן ואני בווידאו עם קבוצת טיפול. אפשר להתייחס לכך דרך מעבר בין "מצבי עצמי" עליהם דיבר ברומברג. באונליין המעבר בין מצבי עצמי אינו גמיש ומזמין חוויה כמעט דיסוציאטיבית, שעשויה לבלבל ולערער את חווית העצמי. נדרש זמן ומשאבים רגשיים כדי "להתגבר" על כך. כדאי להנכיח גם את זה בקבוצה ולאפשר אולי זמן התכנסות של כמה דקות והתרגלות למעבר. אפשר גם באמצעים מלאכותיים לסייע למעבר בין מצבי העצמי, כמו טקסים קטנים , הכנת טישו, כוס תה, נר ריחני, לקחת לעצמינו רגע של התכנסות טרם הפגישה, מדיטציה, קריאה במחברת אישית, וכו'.

כך גם המעבר בין השיחה לבין סיומה, רגע ה"סזורה" עשוי להיות חד מדי ולעורר תחושת דחייה, בייחוד אם המנחה מנתק לכולם בבת אחת את השיחה. אפשר להציע טקס סיום כמו נפנוף בידיים או שליחת אייקון זהה לכולם.

4. גבולות

משום שההגנות מעט יורדות והמרחב הוא מעברי, הגבולות בבת אחת מאד מיטשטשים. עשויה להיות אפילו חוויה של חוסר מוגנות (אנשים זרים יכולים להיכנס לשיחה שלנו, מישהו מהמשתתפים יכול לצלם אותי בלא ידיעתי, דבר שכמעט ולא יכול לקרות בקבוצה פנים אל פנים, יכולים להיות בבית אנשים קרובים שאולי יקשו על המטופל לדבר אודותיהם או להיכנס לתכנים מעמיקים). יש גם טשטוש לגבי הכללים, מה מותר ומה אסור כעת, ואתם עשויים להיתקל במטופל שמתחיל לאכול, עם רוטב מטפטף, או לעשן או אפילו לצרוך חומרים כמו אלכוהול או סמים. יש כעת אפשרות להיעלם בבת אחת מהמסך ולהסתיר באופן מכוון התנהגויות שלא התאפשר להסתיר קודם בחדר (למשל, קינוח אף) או להסתובב בבית ולקחת את המצלמה תוך כדי תנועה, אפילו לשירותים. כל אלה דוגמאות שקרו. מציעה למנחה להתייחס לכל דבר באמירה, שיקוף, הנכחה, תמיהה, שאלה סקרנית, בהומור, ולא להתעלם.

כדאי לקבוע מחדש את הסטינג מאחר והוא השתנה. להגדיר יחד עם כולם מה מקובל ומה לא, בהתאם לגישתכם. להגדיר גם באופן מפורש מה קורה עם תקלות טכניות על מנת להפחית עמימות ולייצר כמה שיותר בטחון. האם מוסיפים עוד זמן למפגש? האם עוברים לטלפון? האם מותר או אסור לעשות צילום מסך? להקליט את הפגישה? (אפשרות שמאד זמינה בחלק מהאפליקציות) למנחה הקבוצתי יש יכולת לשלוט מרחוק על התמונה והסאונד של כל משתתף. מה קורה למשל, כאשר נשמע רעש מחריש אזניים מהמיקרופון של אחד המשתתפים? המנחה יכול להגיב בהשתקת הקול שלו. אולם חשבו על המשמעות הטיפולית של השתקת קולו של משתתף. זה כמובן עשוי לגרום לתחושה של חוסר קבלה ושלילת לגיטימיות של "קולו", במובן המטאפורי כמובן. לכן אני ממליצה לדבר על זה, להתנצל ולהבהיר את המטרה של הפעולה.

5. לשים לב האם משתנים התפקידים הקבוצתיים בעקבות שינוי הפלטפורמה

בהמשך אפשר אולי גם לעבוד עם זה ולשקף את זה לקבוצה , לתהות על זה, לצחוק על זה וכו'. (למשל: זה שתמיד איחר, מאחר גם לאונליין. זה שתמיד מנהיג, זה שמתווכח, זה שמסכים, זה שלא מדבר בכלל וכו').

6. ההנחיה משתנה ועוברת התאמה לאונליין

למשל, בסבב דיבור כבר לא ברור תור מי לדבר, וגם בלי סבב כשמישהו רוצה לומר משהו, אנחנו עשויים לפספס זאת בגלל שאנחנו מפסידים את רוב שפת הגוף של המשתתפים. זה דורש מהמנחה להיות עוד יותר ברור ולדבר בקול דברים שעד כה היו אולי ברורים מאליהם. למשל, להסדיר את תורות הדיבור. למשל, להתייחס במילים ולא במחווה (לא מילולית) למישהו נסער או בוכה (לדוגמא: "את בוכה עכשיו וזה נורא מרגיש חסר שאנחנו לא לידך כרגע כדי להציע נחמה וקרבה"). גם איסוף הדברים שנאמרו וההתייחסות אליהם עשויה להרגיש קצת משונה ומודגשת יותר באונליין אך העבודה היא בדיוק אותה עבודה.

ההקשבה של המנחה עשויה להיות מאמצת ומעייפת יותר. יש לחלק את הקשב אל מול גירויים רבים מאד, לרבות הגירויים שאולי קיימים אצלכם בבית ולא היו בחדר הקבוצות (ילד בוכה/כלב/טלוויזיה/שכנים). לכן אפשר אולי לשקול לקצר מעט את משך המפגש כך שההנחיה שלכם תישאר אפקטיבית.

7. תחושת הנוכחות/ רואים אותי/אני נחוץ לקבוצה/אני צופה מהצד/מציץ

המעבר לאונליין מעלה שאלות לגבי החשיבות של המנחה בקבוצה. חלק מהמנחים מדווחים על תחושות של "מיותרות" וצפייה "מבחוץ" בקבוצה. כמובן שתחושה זו יכולה גם להדהד בקרב המשתתפים ולא רק אצל המנחה. אם אני לא מדבר, האם רואים אותי? האם אני נוכח? כדאי להתייחס אליה כחלק מהתהליך הקבוצתי. עולה גם שאלה של כמה החזקה נדרשת כעת מהמטפל לאור השינויים, והאם הגברת ההחזקה, לפחות בהתחלה, עשויה לפגום בתהליכים הטיפוליים בקבוצה? כלומר התערבות יתר של המנחה עשויה לצמצם את המרחב הקבוצתי, את השיחה החופשית בין החברים, את שטף האסוציאציות. אני מציעה בתחילת הדרך להחזיק קצת יותר מהאופן שבו אתם מורגלים אליו פנים אל פנים, ולאט לאט לשחרר בהדרגה. ההחזקה שלכם חשובה עוד יותר כדי לארגן ולהוות מקום בטוח לכל המשתתפים ולצלוח את השינוי המשמעותי במעבר לווידאו.

8. איך מזמינים משתתפים "שקטים" להצטרף לשיח?

אם יכולנו בחדר לפנות ל"כולם" או לעשות מחווה או אפילו קשר עין עם מישהו ולהזמין אותו להצטרף, כעת זה לא אפשרי. אם נזמין מישהו באופן מפורש ומילולי, זה עשוי להחוות כחודרני או מלחיץ. במעבר לוידאו נפתחות אפשרויות ביטוי חדשות ואפשר לנצל אותן לטובת הטיפול. אפשר להציע למשתתפים להתבטא במגוון דרכים, למשל לכתוב לקבוצה בצ'אט ולהוסיף אפילו אמוג'ים שמבטאים כיצד הם מרגישים. לצייר ציור קבוצתי, לצפות יחד בסרטון, לשלוח לנו שיר שמבטא כיצד מרגישים ולצפות/להאזין לו יחד, ועוד.

מאחלת לכם הנאה מתהליך הטיפול והסתגלות מהירה לפורמט החדש! זו הזדמנות מרתקת לבחון התנהגויות אנושיות, ללמוד עוד על נפשותיהם של מטופלים וגם על עצמינו.

 

מקורות:

ויניקוט ד.ו. (1971), משחק ומציאות, תל אביב: עם עובד. 1995

Bromberg, P.M. (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. New Jersey: Analytic Press.

Image by Gerd Altmann from Pixabay


עוד בבלוג של שפיות זמנית

אז מה עושים כאשר כל שיטות הטיפול שנוסו לא הועילו? בכתבה שפורסמה לאחרונה בעיתון 'הארץ' מציג ד"ר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.