מקורות

It seems I’m thirty years late. A blog reader read the placebo series of a few weeks ago and sent me to a 1979 article on culture and the placebo effect in psychotherapy in which ethnobotanist Daniel E. Moerman makes the helpful distinction between specific and general medical treatment (Anthropology of Symbolic Healing. Current Anthropology, Vol. 20, No. 1) and speculates on how the difference might be relevant to psychotherapy

 

הרצאתו של ד"ר אבנר כספי מתוך יום העיון "אינטימיות ברשת"

 

It seems strange today, but when I was a graduate student, nobody brought a laptop to school. I was lucky if my practicum sites had a computer that the office administrative assistant might permit me to use. I was the intern in the group who would beg whomever was working at the front desk to let me sneak on during our lunch hour so that I could check my email, write a quick blog post, or see what was happening on BMUG (Berkeley Mac Users Group). This was in 1998, which seems not very long ago, but which was eons ago in cybertime.

 

על העובדה שהרשת מהווה חלק אינטגרלי בחיים שלנו כבר אין ויכוח. גם המציאות שבה מטופלים בודקים את המטפלים שלהם באינטרנט כבר נפוצה ומוכרת לכולם. אבל אחד הדברים שלא מתייחסים אליהם מספיק הוא הנתון שכמו שהרשת היא חלק מהחיים של המטופלים שלנו, היא גם מהווה חלק מהחיים של הפסיכיאטרים והפסיכולוגים. היא נמצאת שם לשימושנו, זמינה ומפתה.

 

יש דברים שמבינים רק בדיעבד. לפעמים אנחנו נמצאים בתוך חוויה מסויימת וקשה לנו מאד לצאת החוצה, לעמוד בצד, להסתכל על ההתנהגות שלנו ולהצליח להבין מה בדיוק קרה שם. בדרך כלל אנשים צריכים מתווכים שיעזרו להם להגיע לאותן תובנות. זו הסיבה שמקצועות יעוציים כמו פסיכיאטרים, פסיכולוגים, מאמנים, יועצים ארגוניים וכדומה נמצאים בביקוש עולה.

 

This course is intended to give newcomers enough background in the field of HCI to make their conference experience much more meaningful. It provides a framework to understand how the various topics are related to research and practice. It is a tried and true introduction and has become a CHI conference tradition.

 

מאמר המספר את תהליך איבוד השיער שלי במהלך טיפולים כימותרפיים

 

פעמים רבות נשמעת הטענה שאחד התפקידים של טכנולוגיה הוא לשפר את התקשורת בין מטפלים לבין מטופלים, לסייע בהעברת מידע בין הפסיכיאטר או הפסיכולוג לבין המטופל שלו. אבל לפעמים אפשרויות התקשורת הנרחבות שקיימות היום יכולות להיות בעייתיות באותה מידה שהן מסייעות לתקשורת.

 

בעולם הטיפולי יש דואליות מתמדת בין היאחזות במסורת, בדרכו של אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, לבין התנועה המתמדת, הרציפה, לעבר שינוי. שיטות טיפול רבות פותחו מאז ימי פרויד, אבל מעבר לכל החידושים והתיאוריות, בכולן יש עדיין שני אנשים, בחדר סגור, והם משוחחים. אל המרחב הסוער והמתפתח תמיד של עולם הטיפול הנפשי הצטרפה לפני שני עשורים אפשרות חדשה, אחרת: שני אנשים שמנסים ליצור את האינטימיות העצומה הזאת מבלי לשהות כלל באותו חלל פיזי. לעתים הם כותבים זה לזה, בפעמים אחרות הם משוחחים, או גם רואים זה את זה באמצעות וידיאו.

 

אנחנו חיים בעולם שבו נוכחות באינטרנט חשובה, ורוב האנשים כבר מבינים את החשיבות של הנוכחות הזו. אני לא מדבר על אחזקת אתר פרסומי או כתיבת מאמרים בשביל אתר זה או אתר אחר. אני מתכוון לפתיחת חשבון בפייסבוק (כי כולם שם) ואינטראקציה עם חברים, אנשי מקצוע אחרים ועם חברים חדשים שתכירו ברשת. אם אתם פסיכואנליטיקאים שדוגלים בכך שהמטופלים שלכם לא ידעו שום דבר על החיים האישיים שלכם, האם זה אומר שאתם לא יכולים לנהל נוכחות אינטרנטית במרחבי פייסבוק?

 

מאמר מתוך אתר "הארץ" בנושא המשמעות הנפשית של שימוש רב ברשת. האם יש דבר כזה, התמכרות לאינטרנט? בקהילה הפסיכיאטרית עוד מתווכחים על הניסוח, אבל במציאות זה נראה אותו הדבר

 

בימים האחרונים מופיעים אזכורים בכל מני ערוצי תקשורת למחקר חדש הטוען שפסיכותרפיה ברשת היא דרך אפקטיבית לטיפול בדיכאון. במחקר שפורסם ב 22 באוגוסט בעיתון הנחשב Lancet, בדקו ד"ר קסלר ושותפיו את היעילות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT), אשר מועבר על ידי פסיכותרפיסט בזמן אמת באמצעות האינטרנט. המחקר הראה שבהשוואה לטיפול סטנדרטי רגיל על ידי רופא משפחה, השילוב של טיפול קוגניטיבי התנהגותי באמצעות הרשת יחד עם טיפול רופא משפחה מוביל לעליה משמעותית בשיעור ההחלמה מדיכאון גם בטווח של 8 חודשים מתחילת הטיפול.