מקורות

סיכומי פעילות של המפגש השנתי של כל המסגרות המקצועיות של הפסיכולוגיה החינוכית בישראל שנערך ב י'–י"א באלול תשס"ה, 14-15 בספטמבר 2005 במלון קיבוץ לביא. המפגש נוהל על ידי משה רבינוביץ, בסיועה ותיעודה של חוה פרידמן המציגים לפניכם את הסיכומים המפורטים שהוצגו והופקו למפגש לטובת שיתוף במידע וקידום הפסיכולוגיה החינוכית.

 

הרחבה של מאמר שהתפרסם ב"הרפואה" בנושא הרפומה הצפוייה בתחום בריאות הנפש בישראל. הרפומה אשר עיקרה הוא העברת התחום מאחריותו של משרד הבריאות לאחריותן של קופות החולים, עלולה לגרום לירידה בהיקף ובאיכות של בריאות הנפש שציבור המבוטחים יקבל, וזאת בעיקר משום שקופות החולים תשתדלנה, באופן טבעי, לחסוך במידת האפשר בהוצאותיהן על בריאות נפש. עיון בדיווחים מהספרות האמריקאית מלמד על מציאות עגומה שבה גורמים מבטחים מצמצמים במידה המקסימלית את הטיפול הנפשי שהם מאפשרים למבוטחיהן, ומגבילים את הנגישות והזמינות שלו. בסופו של דבר נראה כי שיקולים כלכליים מכריעים יותר משיקולים מקצועיים. מאמר זה מתריע על מציאות אפשרית זו, ומזמין למחשבה נוספת על הכיוון שבו צועדת המדיניות בתחום בריאות הנפש בארץ.

 

הפסיכולוגיה החינוכית מצויה כיום בצומת של שינוי. איומים שונים על עתידה מחייבים אותה להגדיר את עצמה מחדש, ולבצר את הרלבנטיות שלה למערכות החינוך בארץ. המאמר הנוכחי דן באחת ההזדמנויות אשר האקלים החינוכי הכלל לאומי מספק לפסיכולוגיה החינוכית: הקונפליקט המבני בין הורים למערכות החינוך, ובאופן ספציפי כל מה שקשור ליישום חוק השילוב. במרכז המאמר מצוי ניתוח של "דילמת חוק השילוב", אשר ממנו עולה ההזדמנות החדשה עבור הפסיכולוג החינוכי לתת למערכת מענה ייחודי וחסר תחליף. את ההשראה למאמר קיבלתי ממאמר של דוד ברק, יו"ר הוועדה לחינוך מיוחד של ארגון ההורים הארצי, אשר פורסם בגיליון פברואר של "הורים אלפיים" (ביטאון ארגון ההורים), שבו תיאר את הדילמה בה מצויים הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, יום אחרי חגיגות הניצחון בעקבות קבלת פסיקת בית המשפט המחייבת את מערכת החינוך ליישם את השילוב הלכה למעשה.

 

הרצאה שניתנה בשרות הפסיכולוגי ר"ג. על ידי דפנה הומינר, 2004 ההרצאה מתארת את המעבר האישי של הכותבת, פסיכולוגית קלינית, מעמדה תאורטית של פסיכולוגיית הקונפליקט (פרויד,קליין,ואחרים) על המשמעויות הפרקטיות הנגזרות ממנה בקליניקה, לעבר עמדתה של פסיכולוגיית העצמי. מעבר אישי זה, מקביל במידה רבה להתפתחויות המטה-תאורטיות של הפסיכואנליזה. ההרצאה סורקת התפתחויות אלה, ומתעכבת על מושגי יסוד קוהוטיאניים תוך התבוננות באופן בו מבינה פסיכולוגיית העצמי את שאלות ה"מחלה" ה"ריפוי" ו"עמדת המטפל" בהשוואה לתאוריות קודמות. הכותבת מתארת את החוויה האישית המרגשת של התרחבות העצמי המקצועי מעבר לגבולותיו הקודמים, כתוצאה מהמפגש הקריטי עם התאוריה ועם אנשי המקצוע בארץ המזוהים עימה, באופן דומה לחוויה המתרחשת בטיפול קוהוטיאני. במקרה זה, כמו במקרים דומים, הזולתעצמי שמאפשר את המשך הצמיחה המקצועית הוא התאוריה עצמה...מאת: דפנה הומינר 2004

 

הפסיכולוג מתבקש לתת דעת מומחה במצבים בהם בית המשפט סבור שבידיו הכלים המתאימים לענות על השאלות בהן הוא מתחבט. כאשר פסיכולוג מגיש את חוות דעתו עליו לזכור כי לזו יש משקל רב אשר עלול (או עשוי) לחרוץ גורלם של אנשים. באופן טבעי, הפסיכולוג כותב חוות הדעת מייצג לא רק את עצמו, אלא גם את כלל אנשי המקצוע. כיוון שכך על הפסיכולוג לכתוב את חוות הדעת ברמה המקצועית הגבוהה ביותר.

 

הספר מתאר ילד בן עשר העסוק מאוד בנושא המוות.במקביל לדרמה שביחסים בין דדי ומשפחתו, גילויי הסודות מן העבר והקשר שלהם לסימפטומים שלו, נפרשת גם הדרמה של יחסי הפסיכולוג המטפל בו במסגרת ההדרכה שהוא מקבל. היחסים המורכבים שבין המטפל והמדריך והשינויים שיחסים אלה עוברים, הם נושאים מרתקים שלא תוארו בספרות היפה וזו תרומה יחודית של הספר הזה.

 

מתוך קטלוג הספרים החדש של קבוצת EUROSPAN לסתו/חורף 2003.

 

מטרת מאמר זה היא לבחון מחדש את היחסים המקצועיים שבין היועץ החינוכי לבין פסיכולוג בית הספר. הנחתנו היא, כי צעד כזה להבהרת מקומו ותחומי פעילותו של היועץ יוכל להיות נדבך בפיתוח ציפיות הדדיות מציאותיות יותר ובניצול יעיל יותר של המשאבים המקצועיים. מתפרסם בקורס של דוד הררי במרכז להכשרה ופיתוח מנהלים למערכת החינוך במכללת סמינר הקיבוצים.

 

מכתב לעיתון מעריב – מדור "כותבים", בתגובה למאמר מ 21.5.03 "זעקת המורים"

 

במאמר זה מדגים דרור גרין, מנהל 'קוגיטו - בית-ספר לפסיכותרפיה' את השלב הראשון בגישה הנרטיבית שהוא מפתח, ה'סטוריטיילורינג'. אם, כפי שגישה זו מציעה, מתמקד הטיפול הנפשי בתהליך של סיפור-מחדש, הרי שלבחירת הכותרות לסיפורי-החיים וליכולת לשנותן יש מקום מרכזי בתהליך הטיפולי.

 

הרצאתו של אנטוני בפתיחת הכנס על החלמה בבוסטון , אוקטובר 2002. מופיע באתר מכון סאמיט. בעשורים קודמים ניתנו כותרות שונות למהות העבודה השיקומית. שמות כמו " העשור של המוח" , "העשור של ההחלמה" וכעת אני מציע את הכותרת " העשור של האדם" לעשור הנוכחי. בחרתי בכותרת זו מכיוון ששכחנו את האדם בעבודתנו בעשורים האחרונים. התייחסנו לחלקיו של האדם כמו ברפואה כללית ובנינו חומות. אוהב אני את המשורר רוברט פרוסט שכתב " יש שם משהו שלא אוהב חומות , ולפני שאני בונה חומה אשאל מה אני כולל בתוכה ומה אני מעביר למאחוריה" ( תרגום חופשי). אני רוצה לדבר היום על החומות שבתחום בריאות הנפש, אותן יש להפיל מכיוון שהן חוצצות את עצמנו מאחרים ומעצמנו. "The Decade of the Person and the Walls that Divide Us" W. Anthony Key Note Address Boston October, 2002.

 

לקראת סוף המאה ה-19 שירטט קרפליין את הגורמים, המהלך והתוצאות של הפרעות עם תסמינים דומים והגדירם כ'דמנטיה פריקוקס' - התדרדרות בהלכי מחשבה, רגש, מוטיבציה והתנהגות, המובילה לתוצאות ירודות. מחקרים שנעשו לאחר מכן לא מצאו קשר בין חומרת האבחנה לתוצאות בהמשך. ממצאי המחקרים הצביעו על הטרוגניות בתוצאות המחלה, גורמים רב תחומיים להטרגוניות זו וגורמים סביבתיים. שטראוס וקרסנטר הרבו לחקור תחום זה, וטענו שהתוצאות הטיפול הינן רב תחומיות ללא תלות ממשית ביניהן . "Progressing from Patienthood to Personhood across the Multidimensional Outcomes in Schizophrenia and Related Disorders". (2001) The Journal of Nervous and Mental Disease. David Roe. התרגום של מאמר זה פורסם באתר מכון סאמיט