אני לא בררן/ סיפור קצר מאת תמי קויפמן

חברי הקהילה | 28/4/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

אני לא בררן...מספיק לי סדק, ואני נכנס

לפעמים אני תוקף אותה מאחור, בלי מאמץ אני מתיישב לה על העורף והכתפיים, מתלבש לה על הפנים, יורד לאורך בית החזה, מכווץ את הצלעות, מצמצם לה את הלב ואת הנשימה.

לפעמים אני מתחיל מכפות הרגליים, עולה לאורך הרגל, שוק וירך, מתפרש לחלל הבטן, יורד לזרועות רפויות, נמרח לה על פנים שמאבדות את צבען, משתלט לה על אוזניים שמפסיקות לשמוע, על עיניים שמפסיקות לראות, ועל פה שלא מצליח לדבר את עצמו, ואז, אז אני נושם בכבדות את עצמי, מתרווח בחללים שנותרו וממתין.

קוראים לי דיכאון. אבל לא תמיד זה היה השם שלי, כשבאתי לשאול, המלך, הם קראו לי "רוח רעה" ואז כדי שאסתלק ניגנו מנגינות...הצחיקו אותי אבל לא אותו, היפוקרטס קבע שאני: "מרה שחורה", בימי הביניים ראו בי "שד" והיום הצלחתי כל כך לבלבל אותם שלפעמים קוראים לי דיכאון מאז'ורי, דיכאון קליני, לפעמים דיסטימיה, לפעמים מלנכוליה (אהובתי, קרא לי מישהו), לפעמים הם חושבים עלי במושגים של העולם ומחליטים שאני : דיכאון עונתי" בקיצור הם מבולבלים.

חשוב לי להבהיר שאני לא בררן ולא משנה לי איזה שם הם נותנים לי, העיקר שאני יודע את העבודה שלי ויודע לעשות אותה הכי טוב שאפשר: למשל, ההיא שהזכרתי קודם, אני מתלבש עליה, לפעמים במכה, לפעמים בזחילה, ואז אני מתחיל לעטוף אותה, עוטף ועוטף, מכף רגל ועד ראש, ליתר בטחון מדביק אותה אלי שלא תברח, אגרוף קל בבטן הרכה ואני בפנים, מתחיל להשמיע קולות של חושך ואז קורה דבר מענין, היא מפסיקה לשמוע קולות מבחוץ ומתחילה לשמוע רק אותי, וכשזה קורה אני יודע שהדרך בטוחה,נכנסתי, ועכשיו קדימה למסע.

אני שם לב שהיא לא מעוניינת בחברתי, מצד שני היא לא ממש מתנגדת, אז אני נכנס ומתחיל להוביל אותה למקומות שאני מכיר: חצר עזובה, מרתף, חדרי מדרגות שבשוליהם דלתות נעולות, שמים נמוכים ואדמה בוצית מתחתם...הנוף המוכר משמח את ליבי ואני מרגיש בבית, מתלהב מהאוויר העומד ומצרף אותה אלי, "תנשמי", אני אומר לה, "תנשמי אותי, אני בטוח שנסתדר". והיא? היא מאכזבת, אין לה כוח לנשום, אז אני מתאמץ ועושה לה הנשמה. הלב שלה מתכווץ והפעימות כמעט לא נשמעות, איטיות התנועה מסגירה אותה אבל ליתר ביטחון אני מזכיר לה שהגעתי והפעם אני לא מתכוון ללכת לשום מקום. היא מדברת עם עצמה ואני שומע שהיא מודאגת, ועצובה, ועייפה, "תתנתקי, תתנתקי" אני אומר לה, "נהיה ביחד, רק את ואני".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

ניתוק חלקי מוליד שינה טרופה. שיניים ומדרגות מתנדנדות מעל תהום פעורה נראים מוכרים, ואני מבין שהעסק בינינו מתקדם לא רע, ובזמן שאני מתכנן לה את היום הבא אני שם לב שהיא בוהה בי. המבט שלה לא עושה לי כלום. מיהי בכלל בשבילי, עוד אחת, לצידה רבים וטובים, את חלקם אני מכיר אישית לוחצת, עם חלקם אני מסתובב שנים, אצל חלקם אני הולך ובא, ויש גם כאלו שיודעים לקחת כדורי מחץ שלא מאפשרים לי להיכנס, משאירים אותי רוב הזמן בחוץ, אבל היא, כסף קטן בשבילי, עד היום סיפקה לי רק דרמות קטנות עם סוף אופטימי...

אז אולי אני צריך לשקול לעזוב, כי להשקיע בה מאמצים זה מיותר ולא רלוונטי..., לא יודע, אני צריך לחשוב על זה, עם מי אני יכול להתייעץ? אולי עם מאניה?