אנד דנדינו, משלוש הולך אחד / שיר מאת יגאל בן חיים

חברי הקהילה | 7/11/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

סוף הקיץ, המוות מפליג אל לב המאפליה

בן 47, נשוי עם שלושה ילדים

שוכב כאוב, מסורטן, מצהיב במחלקה הכירורגית

עיניים בורקות, עור מתוח עד דק, גל עצמות

מקופל כעובר, מחובר ל-TPN הנצחי שלו, מקיא את נשמתו,

זהו, הלך עליו, בקרוב מזדכה על נשמתו וגופו לבורא עולם

לפני כשנתיים חתכו אותו אצלנו ל"ניתוח מציל חיים"

אחלה הצלחה אבל רק לשנתיים

זוגתו מזה 25 שניים חגה סביבו כחיה המגוננת על גוריה,

נאחזת נואשות בתקוות לא קיימות, מפצירה ברופאים בורחים ממהרים

אחד מהם דחקתי בקושי לפינה, עצר, אולי מרחם, מנופף בידיו, מפטיר "תעזוב נגמר, הצנרת גמורה, אין מה לעשות"

האחיות חפוזות, באות ויוצאות מן החדר בשפתיים חשוקות

על חוסר האונים מעיק לדבר

פקודת היום יוצאת למחלקה: זהו סגרנו בסטה, הנזק בלתי הפיך, אי אפשר לחתוך יותר, מכתב שחרור, יוצא עם ערכת TPN לבית

אמירה סתמית יוצאת מפי "בבית תרגיש יותר טוב, לפחות תהיה בבית"...

הגירוש לפרידה הגדולה יוצא לדרך

הגדולים בבית יסתדרו איך שהוא, לצעיר, בן ה-13, עוד צריך להסביר

"אבא היה ועוד מעט כבר לא"...

הצעתי משהו כמו ליווי ל"עיבוד הפרידה", מרגיש חלול מתנגן כמו חצץ גרוס בפה יבש

אחרי החגים, בעוד כמה ימים או שבועות הם יחזרו אלינו

מחכה להם זובור אמיתי של 12 שעות במיון

במחלקה נחבר אותו לקוקטייל הסמים

עם הרבה דמעות, קיא ודם, המערכות יקרסו אחת אחת

מוות

הארגז הכחול של הקברן יגיע, מתגלגל לאטו לכיוון החדר ואחר כך למעלית

מקרצפים, מחטאים את החדר, תיכנס מיטה נקייה לנידון הבא.

מים נושקים להר

חיים ומוות

עולמות מקבילים אולי חבוקים

נכנסים ויוצאים

אני ממהר לחניה בדמדומי הכאן והלא כאן, לנוח, מעט לשכוח, יש עוד טיפולים בערב.

עם חזרתי לארץ משנות גלות ארוכות בשנת 1998 הגעתי לרמב"ם די במקרה, עצרתי כמו לרגע לנחם הלומי קרב אבלים במרפאה, או שבעצם הם ניחמו אותי. מוזר, מאז אני עדין כאן מנחם ומתנחם.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

קיץ, 2012, יגאל בן חיים