עוד מחשבות על ימי המאבק נגד ההפיכה: פסח 2023
רות נצר | 8/4/2023 | הרשמו כמנויים
היכן בימים אלה אנו מוצאים מנוח מההצפה של אי שקט וחרדות? היכן אנו מוצאים תיבה מגופרת כמו תיבת נוח עד שירגע המבול? או היכן אנו מוצאים אי, כפי שהבודהה אמר לתלמידיו: "היו אי לעצמכם". הכוונה עכשו היא להיות כל אחד אי של שפיות ושקט לעצמו במהומה שסביב. אבל להיות אי לעצמנו אין פרושו להסתגר מפני העולם אלא להתמרכז, לשאוב כוח מהמרכז הפנימי, האי הזה שבתוכנו, שהוא העצמי האישי של כל יחיד. ובו בזמן לשאוב כוח מהמעטפת שלנו שהיא כעין עצמי קבוצתי-קולקטיבי.
העצמי הקבוצתי-קולקטיבי נובע מהלא-מודע החברתי או התרבותי, של כל קבוצת שייכות, קטנה או גדולה, מקבוצת ארגון, ועד למערכת שייכות של עם. זו עבורנו המעטפת של הארץ-המדינה: איכותה , ערכיה, אתריה ואדמתה, היותה מקום פיזי-רגשי כקשר לאבות, לארון הספרים היהודי, לגורל היהודי, לשירי הארץ הזאת, להסטוריה של החלוציות והמלחמות שעברנו כאן – כל אלה הם איכויות של עצמי קולקטיבי ישראלי-יהודי.
הדגל הוא הסמל המרכזי שלו בימים אלה. במרכז הדגל סמל מגן-דוד שהיהדות אימצה לעצמה כסמל קולקטיבי של עצמי יהודי והוא גם סמל כלל אנושי של שלמות הנפש בחבור ניגודיה. גם שירת התקווה ומגילת העצמאות הם סמלי העצמי הקולקטיבי בימים האלה. מפעים כיצד הטקסטים של שירת התקווה ומגילת העצמאות כאילו נכתבו עכשיו למעננו. מה שנותן לנו כוח בימים אלה זו השייכות לעצמי הקולקטיבי שפועל ומופעל ומפעיל עכשיו. שייכות קולקטיבית זו מהוה גם רחם מכילה וגם הרחבה מעצימה של האי הפרטי הזה שהוא העצמי של כל יחיד.
עלינו רק לזכור שהעצמי הקולקטיבי הינו פרי השלכות שלנו את העצמי שלנו על הגוף הקולקטיבי. מכאן כוחו להיטיב אבל מכאן גם סכנתו.
כמה מתאים עכשו שירו של המשורר האנגלי ג'ון דאן מהמאה ה- 17:
שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי, כֻּלוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה.
אִם גוּשׁ עָפָר יִגָּרֵף עַל־יְדֵי הַיָּם, אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת,
מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּ הָיָה כֵף־סֶלַע, כְּמוֹ לוּ הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ אוֹ אֲחֻזַּתְךָ שֶׁלְךָ הָיָה;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי,
יַעַן־כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע הָאָדָם.
וְלָכֵן לְעוֹלָם אַל תִּשְׁלַח לִשְׁאֹל לְמִי צִלְצְלוּ הַפַּעֲמוֹנִים – לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים!
(ג׳ון דאן, תרגום: רמי דיצני)
