שירים במוצאי סליחות

רות נצר | 14/10/2016 | הרשמו כמנויים

הנה שלושה שירים שונים מאד זה מזה, שירים על חטא וסליחות, שנכתבו בהיותי באתיופיה, (לא במקרה) ימים אחדים לפני החגים.

אתיופיה

אבקש את סליחתן של מרגניות הצלב הצהובות

עליהן דרכתי בלכתי בשדה אתיופי מוכה חָמָה

בין עצים שחוחי מבט, בארץ רחבת ידיים,

סובלנית, דמומה, רובצת אפרקדן.

לנגד עיני ילדָות נושאות את אחיהן התינוקות על גבן.

נשים כבהמות משא נושאות על גבן הכפוף

ערמות תירס ענקיות.

נער יחף אטום מבע, מקל דק בידו

מוליך שיירת פרות כחושה.

שאלות שהושלכו לעולם מהדהדות

בפני האנשים, בריח גופם, בעמל יומם –

היכן הוא הבלתי מתכלה?

האם זו האחדות השרויה בכל?

שיירת נמלים על קליפת עץ בהירה

לא מכירה את דרך הספק.

סבתא חוה

מעולם לא כתבתי עליך

סבתא חוה הקטנה.

היית נמוכת קומה.

ריח העובש הקלוש בדירתך

עדיין עולה באפי

שערך המתולתל השחיר עד שיבה.

היית בלתי נחשבה

בעיני הוריך, בעלך,

ובעיני אמי-בתך.

לימדת עצמך לבד קרוא וכתוב

קראת את הקלסיקונים

כתבת ספורים למגירה

שרפת אותם לטמיון

באחריתך

כתבת ודברת גרמנית

לא שְפָתִי להבינך.

עליך כתבו: אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?*

נולדת לפני מאה ועשרים שנה.

מצבתך עזובה. קוצים וחול.

עכשו אני מקריבה לך מנחת חוב שירה,

במהרה יבוא התשבי חטאותינו למחול.

*מתוך 'קוצו של יוד'. י.ל. גורדון.

חשאי

לאיטם בחשאי בטרם נדע

ימחֲלו חטאינו כשכנפים נעלמות

ירפרפו סביבותינו

יגעו במצחנו וינצו

בלב החשכה בלב האור

לאיטם בחשאי ימוגו חטאינו

בלב הוורד בלב הכאב

בעיני החיה המישירה מבט