להרגיש או לא להרגיש, להעמיד פנים או להזדהות?

שפיות זמנית | 28/2/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

טליה גולדשטיין כותבת השבוע בבלוג שלה אודות הצורך של שחקנים להרגיש מה שהדמויות אותם הם משחקים אמורות להרגיש, תוך שהיא מתייחסת לסרט "השבוע שלי עם מרילין" בכיכובה של מישל ויליאמס.
אחת התמות בסרט, אומרת גולדשטיין, היא התמה בה עומדת שיטתו של לורנס אולביה אל מול שיטתה של מונרו. זו ידועה כאחת השחקניות של "השיטה", קרי, מאמינה שיש להבין את המוטיבציות ולהרגיש את הרגשות של הדמות אותה היא משחקת. לעומתה טוען אוליביה בלהט כי משחק הוא העמדת פנים, וכי הטכניקה במשחק קשורה למילים, ולא לסבטקסט או למדיום אחר דרכו שחקנים פועלים על הקהל.
לפסיכולוגיה העכשווית יש תשובה שמגשרת על הפיצול, לפחות באופן חלקי – מחקרים מראים שגם כש"מעמידים פנים" לא פעם התחושות המיוחסות לתנוחת הגוף או מבע הפנים משפיעות ברמה הפיזיולוגית על האדם. כך גם כשמזייפים חיוך לא פעם מרגישים משהו מתוך התחושה החיובית המתלווה לחיוך האותנטי, וכשגופנו עומד בצורה בטוחה, נרגיש בטוחים יותר, גם אם קודם לכן הרגשנו חרדים או מפוחדים. לא בכדי אומרים באנגלית - Fake it 'till you make it.