מי היה האיש ההוא
רות נצר | 28/4/2022 | הרשמו כמנויים
בערב יום הזכרון כאשר עלה הנושא של בואם של פליטי השואה לארץ, עלה בי זכרון רחוק מתחילת שנות החמישים של המאה העשרים. זכרון שאינו מרפה ממני וכבר כתבתי אודותיו בספרי האוטוביוגרפי ('ההתחלה – נומה עמק', כרמל, 2008 ):
"בתקופה שההורים גרו בחדר ההוא, ואני בת עשר, יום שישי אחד עם כניסת השבת נשמעה נקישה בדלת חדר ההורים. איש צנום, נמוך קומה, יגע פנים, תרמילון קטן בידו, הציג עצמו לפני אבא כמכר רחוק. אבא נבוך, מפשפש בזיכרונו, לא מזהה את האיש, ולא ברורה לו קרבת המשפחה, אם יש כזו בכלל, אבל מזמין אותו באדיבות להיכנס ולהתארח אצלנו בשבת.
מי היה האיש? הוא נראה לי איש ערירי, מסכן, פליט החיים, אולי מ'שם'? כעני בפתח בא לחפש חום משפחתי, קרבת משפחה, או לפחות שבת אחת של אוכל וקורת גג. בגדיו היו שחוקים ובלויים ואבא נתן לו חולצה לשבּת. אבא והאיש השתדלו, אבל השבת צלעה, ושניהם התקשו לפתח שיחה. גם אמא לא היתה אשת שיחה. היו שתיקות של מבוכה. שיחה מאולצת, ואולי אפילו בושה בקרוב העני, שאולי אף היה משובש בדעתו, שנראה כה שונה מחברי הקיבוץ, כשישב איתנו ליד השולחן בסעודות השבת בחדר האוכל. במוצאי שבת עלה על האוטובוס. אבא שילם את כרטיס האוטובוס והאיש נסע לשוםֿמקום ולא שב.
נותרה עליבותו.
נותרו עצבות וכלימה על שלא ידענו לארח את הדל והאביון שהתדפק על דלתנו. כל השנים לא שאלתי את ההורים מי היה, ולא שאלתי מה עלה בגורלו. כשכבר שאלתי, לא זכרו. אפילו לא זכרו שהיה הביקור של האלמוני שבא לסעוד.
אורי ואני זכרנו.
והלוא בברכת המזון אומרים: "וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדך הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד".
אבל כתוב גם בישעיהו נח ז: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶך וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת".
שנים רבות עברו עד שאבין שגם הורי היו פליטים. שהורי החלוצים לא היו אלא מתבגרים שנעזבו לנפשם בארץ תלאובות. שנים עברו עד שהבנתי כמה קשה להיות מתבגר עקור, פליט, ושהחזרה המיוחלת מהגלות אף היא היתה גלות.
