לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
חצי תאוותה | תמי קויפמן

חצי תאוותה | תמי קויפמן

תמי קויפמן | 14/5/2021 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

כבר שלוש שעות עומדת נילי שם טוב מול דלת המקרר הפתוחה שבדירתה המרווחת ושוקלת את צעדיה.

היא מעבירה את משקלה מצד לצד ומרגישה את מרצפות האבן מונחות לרגליה, משתפות פעולה עם הספק והפיתוי ומרתקות אותה אליהן.

לפניה, על המדף העליון, מונחת מחצית מעוגת השוקולד העשירה שקיבלה אמש ליום הולדתה מחברותיה למשרד. 40 זה ה 30 החדש, אמרו לה ומגיע לך כל הטוב שבעולם. אמרו.

נילי מסתכלת על העוגה, העוגה מסתכלת על נילי ושתיהן מגלגלות עיניים הלוך ושוב והלוך, מנסות להגיע להחלטה.

נילי מקרבת את ידה לעוגה ומיישרת באצבעות דביקות את מה שנותר מחלקה העליון, פרליניי שוקולד מלאים בשקדים מעוטרים בשכבת וניל.

בו בעת, היא נזכרת  ברגע בו הניח השליח את העוגה בזרועותיה המושטות והיא, תוך שהיא פותחת את הצלופן המרשרש ומתקשה להמתין להסתלקותו, מהרה ונעצה את כף ידה בלב העוגה, וכשהיא מתענגת על המרקם הרך, פתחה את פיה, קרבה את שכבות השוקולד לשפתיה וזללה.

אנחת העונג שנפלטה מגרונה התערבבה עם מצמוץ שפתיים ועם קולות הגריסה של ציפוי השוקולד עד כי עוגת החלומות עצמה הופתעה מההצלחה המסחררת לה זכתה.

וכך, בדממת הבית, בעוד שהעוגה לא מגלה סימני התנגדות, המשיכה בטקס החיסול.

שלוש כפות ידיים נדיבות הספיקו לבוא אל קירבה, מותירות סימנים בסנטרה, מכתימות את שמלתה הפרחונית, כמו אז, ביום הולדתה, והיא בת חמש ואף אחד לא בא וחוץ ממנה, אף אחד, אבל אף אחד, לא ישב מול העוגה.

 

נילי שם טוב, קינחה את אפה שפירורים דבקו בו והושיטה זרת, רק זרת, מבקשת לטעום את טעם שכבת התחתית שצבע מוקה וריח קרמל מגנט אותה אליו. העוגה, כדרכה, נותרה ללא תזוזה, מביטה בה דרך נטיפי השוקולד שנמהלו בטעמו של יין משובח, מבטה ממשיך לתוך חלל הפה מתערבב עם לשון ורוק ונבלע אל קירבה בתשוקה אילמת.

והנה בא הרגע, ועוד לפני שהספיקה להחליט שדי, הפעם מספיק, היא תמשיך מחר, מצאה לילי שם טוב את עצמה נעה בתבוסה אל חדר השירותים רוכנת על פתח האסלה, מקיאה ושוב מקיאה ובעודה גוררת את גופה למיטה צונחות פניה, מתעוותות ובשפתיה קללה עסיסית, "לכי תמותי".

את הלילה סיימה לילי סימן טוב בתנוחה עוברית, ידיה מחבקות את ירכיה, וראשה מסרב לנוח, נע מצד לצד, מחפש את השקע שתוכל לנחות בו לפחות בקצה הלילה.

אבל זה היה אתמול ואם נחזור למה שקורה לה כרגע, הרי שנילי, עומדת מול דלת המקרר הפתוחה ולפניה מחציתה השנייה של העוגה.

העוגה נראית לה אדישה אך למרות אדישותה, היא לא איבדה מיופייה והאפשרות לשוב ולחגוג איתה את טעם  החיים נראתה אפשרית. היא תעשה לה עיניים, תלחש לה סודות, תבטיח לה הפתעות, תציע לה חברות.

זיכרון ליל אמש טרי בראשה. הטעם, כוס הוויסקי המשובח שלגמה כשהעוגה מתפצפצת בפיה, וקולות הרקע שבראשה שהתערבבו עם ההקאה שלצידה גועל, טינופת סירחון וריח של כשלון מהדהד.

היא שוב מושיטה יד לעוגה, נכון יותר, למחציתה, היא יודעת מה עומד לקרות. היא סוגרת את דלת המקרר.

אחרי שלוש דקות פותחת. מסתכלת על העוגה. לבדה, אף אחד לא בא.

שלוש שעות ורבע עברו.

 


עוד בבלוג של חברי הקהילה

היו שנים  שלא השמעתי כמעט קול, צלילים עמוק עמוק היו חנוקים מלאי אבק כניצולי רעידת אדמה הממתינים...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.