אולי זה יעזור...

פרופ. עמיה ליבליך | 1/11/2020 | הרשמו כמנויים

בשבוע שעבר נפתחו הלימודים במוסדות האקדמיים. במכללה האקדמית לחברה ואמנויות בנתניה פותחים מזה שנים את מסלולי המטפלים באמנות בסדנה אינטנסיבית של שלושה ימים, המכונה "אמנות והתפתחות האדם" ובשפה הפנימית שלנו "האוריינטציה". זה קורס חוויתי המשלב מעט הרצאות תיאורטיות על התפתחות האדם, והרבה התנסות אמנותית. באוריינטציה שאני מלמדת בה, למטפלים מנוסים שבאים להשלמת תואר מוסמך, אנו מתרכזים בקורס בסיפורי חיים, וביטוייהם באמנויות השונות.

כל הקיץ ישבנו וחשבנו יחד, המנחות והפרופסוריות, איך נעשה את האוריינטציה השנה, אולי לפחות חלקית נוכל להביא את הסטודנטיות והסטודנטים לקמפוס, שייראו פנים אל פנים את החברים ללימודים, אותנו ואת המקום... קיווינו שזה יתאפשר, אבל בסופו של דבר הפור נפל – לא. כל הלימודים האקדמיים יהיו במקוון, בזום או בהרצאות מוקלטות, זה מה שאפשר.

ובכן, במגבלה הזו ניגשנו להכנה, ומה אגיד – אין גבול להמצאה שכולנו לקחנו בה חלק. הצעירות שבינינו וגם אנוכי, הקשישה, גייסנו כל מה שיש בידע הטכנולוגי, ביצירתיות האמנותית ובדימיון. לא האמנתי שזה יקרה בלי תקלות, ואפילו יצליח. אני עצמי התרגשתי לפני כל הופעה שלי במליאת הקורס – על המסך כמובן - כמו שהתרגשתי פעם בגיל 30, כשהתחלתי ללמד באוניברסיטה העברית; בגלל הטכנולוגיה והאתגרים שהציבה. חזרתי והתכוננתי, התייעצתי, נתמכתי – ובסוף הצלחתי אפילו לערוך שני ראיונות חיים לדוגמא על המסך, עם שתי מתנדבות נפלאות ששיתפו אותנו במסגרות הקטנות שבונה הזום, מעבר לכל קצווי הארץ, מי במטבח, בחדר הילדים, בחצר או בחדר העבודה. סיפרו דברים אמיתיים לגמרי. פלאים שלא יאומנו.

היום אני חושבת שלמדנו משהו בשיטות החדישות האלה שאותו ניישם גם כשתיגמר סוף סוף המגיפה הארורה. כשנדרשתי לסכם את הקורס, נחה עלי הרוח וחיברתי סיפור קצר, בתבנית סיפורי ילדים, תבנית שלימדתי את המשתתפות והמשתתפים בקורס – עם התחלה, אמצע וסוף ועם נקודת מפנה ואפילו הפקת לקח. את הסיפור שלמטה הבאתי למפגש הסיכום במצגת מלווה בגרפיקה עליזה ובצילומים נהדרים, שלא אוכל להעלות כאן. אבל האמינו לי, איזו חוויה!

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

אולי אתם מוצאים ערך בסיפור הזה גם לעבודה שלכם בטיפול ובהדרכה. צריך להוסיף "טיפול" בכמה משפטים וזה כבר יעבוד. בהצלחה!

סיפור חדש לסיום הקורס: ארגז הכלים משתכלל

פעם, לפני הרבה שנים, הייתה מגיפה. פתאום התפשט בכל העולם וירוס מאוד מסוכן, ובגלל שבמיקרוסקופ הוא נראה כאילו יש לו כתר, קראו לו קורונה.

במשך חודשים הילדים לא הלכו לבית הספר ולגן, והסטודנטים לא הלכו למכללות ולאוניברסיטאות. כל אחד נשאר סגור בביתו.

מה יהיה, מה יהיה? איך יתקיימו לימודים?

ישבו אנשי החינוך, חשבו וחשבו, דיברו ודיברו וטיכסו עצה.

מישהו אמר: "כבר הרבה שנים אני טוען שאפשר ללמד מרחוק. הרי פיתחנו את כל הטכנולוגיה החדשה הזאת בדיוק למקרה ש... לכל אחד כמעט יש מחשב או טלפון חכם. בכלים האלה אפשר להעביר שעורים מרחוק, כמו בטלויזיה".

כל אחד סיפר משהו על הניסיון שלו בלמידה שכזו, מה ראה ומה שמע.

היו שהתנגדו: "הילדים שלנו צריכים לפגוש אחד את השני, החברה והמשחק חשובים כמו הלימודים".

מישהו אחר אמר: "לא לכל אחד יש ציוד מתאים".

השלישי אמר: "ולא כל המורים והמנחים יכולים לעשות דברים כאלה. במיוחד לא המבוגרים בינינו".

היה רעש גדול עד שאישה חכמה אחת דפקה בכפית על כוס זכוכית, ומהדפיקה הקלה הזו, שדמתה לצליל פעמון עתיק, נעשה שקט באולם.

היא אמרה: "בואו נירגע. תיקחו נשימה עמוקה, ועוד אחת.

זה המצב. ככה זה עכשיו, ובתוך הנתונים האלה נעשה הכי טוב שאפשר. נלמד אחד מהשני, אחת מהשנייה. נפעיל את כל השכל, הדימיון, ניסיון החיים וכושר ההמצאה. נעשה זאת יחד, ונצליח".

וככה היה.

כל אחד הלך הביתה ולמד מה אפשר לעשות, וגם המציא דרכים חדשות ושיתף בזה את החברים והחברות.

כל אחד היה אמיץ לנסות~

לא הכל הצליח, לא כולם היו מרוצים. כי ככה זה בחיים.

אבל כשהמגיפה הסתיימה, התווספו עוד שיטות להוראה וללמידה, שנשארו לנו בארגז הכלים שלנו. וככה חיים הכלים החדשים בשלום יחד עם הכלים הישנים, עד עצם היום הזה.

ואז הוספתי כמובן : תודה לכולם – למנחות ולסטודנטיות – על הגמישות, ההסתגלות וההקשבה! וסיימתי בשילוב צילום של חלוק פלסטיק לבן של הסגל הרפואי לטיפול בקורונה, שעליו סמיילי, ובאנגלית: תודה רבה.