ניצן בן-חורין: להיות מוקף בדברים יפים
חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 17/9/2020 | הרשמו כמנויים
ניצן בן-חורין, פסיכולוג קליני וארגוני למעלה משלושים שנה. מטפל במבוגרים, ילדים, נוער, משפחות וזוגות. רמת גן.
את הקליניקה הזו אני שוכר, אחרי שעזבתי את הקליניקה הקודמת שבה עבדתי יותר משלושים שנה. עשיתי לקליניקה הנוכחית סוג של "העתק-הדבק" מבחינת האופן שבו הריהוט מונח בחדר והנראות של הדברים. הייתי זקוק לחלל גדול, אז שכרתי דירה שאת הסלון שלה סגרתי והפכתי לחדר. הריהוט שלי הוא גדול ותופס הרבה מקום בחדר, ולא רציתי לוותר על אף פריט.
כמטפל, פעמים רבות המשפחה של המטופלים נמצאת במרכז, וכך גם הרבה מהדברים שיש בחדר שייכים או קשורים למשפחה שלי. השולחן שאני יושב לידו שימש את אבא שלי, שגם הוא היה פסיכולוג, במשך הרבה מאוד שנים, עד לפני כ-20 שנה. בחדר יש גם פסל של ראשו של אבי, ותמונת שמן שבה מופיעה אמי. הנוכחות של הפריטים האלה בחדר אינה כי אני מרגיש שיש צורך שההורים שלי יהיו נוכחים בחדר, אלא כי אלה באמת פשוט דברים יפים בעיניי.
האהבה שלי לאמנות התחילה בגיל צעיר. כשהייתי סטודנט ועברתי לתל אביב מירושלים, מצאתי עבודה בתור קצין הביטחון של מוזיאון תל אביב, הכרתי את כל האמנים וליוויתי את כל התערוכות, מה שהפך את החיבור שלי לאמנות לעמוק עוד יותר. בחדר יש רהיטים עתיקים בני 300 שנה ומעלה, ובעיניי גם הם יצירות אמנות.
אני רוצה שתהיה חוויה חמה בקליניקה, ואני חושב שהרהיטים בה נותנים הרבה חום ועושים הרגשה ביתית. כאן אני נמצא יותר שעות מאשר בביתי, ולכן אני רוצה להיות מוקף בדברים יפים שעושים לי הרגשה כאילו אני נכנס הביתה, אפילו שמדובר במשרד. גם במהלך הגל הראשון של הקורונה, כשהשתמשתי בזום – עבדתי רק במשרד. היה לי חשוב להיות בחדר הזה, והיה לי משמעותי שהמטופלים יראו אותי בסביבה המוכרת של החדר שלי. אני יכול לטפל בכל מקום, אבל אני מעדיף לטפל במקום נעים ואסתטי. העיצוב של הקליניקה הוא בסופו של דבר יותר בשבילי, כדי שאני ארגיש בה הכי טוב שאני יכול. אני לא לוח חלק, מטופלים יודעים עלי דברים, וברור לי שגם הדברים בחדר אומרים עלי משהו.
פריטים מתוך הקליניקה:
זו תמונת שמן של נערה שהיא למעשה אמא שלי, שצוירה על ידי ישי קולויאנסקי בשנות הארבעים של המאה העשרים.
זה פסל של אבי, שפוסל כשהיה כבן 20 על ידי פסל שאיני יודע את שמו, אשר מלווה אותי מילדותי. אני יודע שאנו הפסיכולוגים יכולים, כדרכנו, לעשות מזה עניין ולהגיד "הנה, אבא שלך מסתכל עליך", אבל אני לא חושב על זה כך ונהנה מהצד האומנותי.
יש לי חיבה מאוד גדולה לשעונים, ברשותי גם אוסף של שעונים עתיקים שלא נמצאים במשרד. השעון הצרפתי הזה מצלצל כל חצי שעה פעם אחת ובכל שעה עגולה את מספר הצלצולים של השעה. אני מאמין שאני לא מוכר את החום, האמפתיה או המקצועיות שלי, אבל כן מספק למטופליי את הזמן שלי, ואין דבר שמתייחס לזמן יותר טוב מאשר שעון. כשהוא מצלצל אחרי חצי שעה, זה צלצול שמעורר גם אותי וגם את המטופל ואומר לנו איפה אנחנו נמצאים במסגרת השעה. אני חושב שהתייחסות שלנו לזמן היא דבר בעל ערך. הוא חולף והולך וצריך לנצל אותו נכון. לא מדובר במשאב בלתי מוגבל בחיים שלנו.
בחדר יש תמונות עץ של האמן חיים מאור, ואלה ציורים שמציורים על שברי ארגזים. התמונה של האדם עם החור בראש זה פורטרט עצמי שלו. הוא צייר מאוד אהוב עלי.
זה שולחן עבודה צרפתי עתיק בן למעלה ממאתיים וחמישים שנים שהיה גם שולחן העבודה של אבא שלי.
