פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
דורית נוי-שרב: חדר משלה ומשלודורית נוי-שרב: חדר משלה ומשלו
דורית נוי-שרב: חדר משלה ומשלו

דורית נוי-שרב: חדר משלה ומשלו

חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 23/4/2020 | הרשמו כמנויים

דורית נוי-שרב

פסיכולוגית קלינית, מוסמכת האוניברסיטה העברית בירושלים. מטפלת במבוגרים, עובדת עם זוגות בגישת האימגו. במהלך השנים עבדתי רבות בשירות הציבורי ובמקביל בעבודה פרטית. פיתחתי שיטת איבחון של זוגות באמצעות מבחן רורשאך זוגי ומבחן TAT זוגי, וכתבתי גם על טיפול קצר מועד, על אישיות המטפל, על האפשרות להשתמש ברעיונות של ויניקוט להעשרת הטיפול הזוגי, ועל נושאים נוספים. אני עוסקת שנים גם באבחון וליווי פונדקאיות ובני זוגן.

אני חושבת שהמיוחד בקליניקה שלי זה שהיא בעצם לא הייתה שלי קודם לכן. היא הייתה הקליניקה של אישי, פרופ' פנחס נוי, שהיה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי, ונפטר לפני כחמש שנים. עברתי אליה רק לפני שנתיים, ורוחו עדיין מרחפת עליה.

מכיוון שהיינו נשואים, כשנכנסו לדירה הנוכחית לפני 11 שנים, הייתי שותפה עם פנחס בעיצוב הקליניקה. על הקיר יש תמונות שקנינו יחד בעיירה פול דה ואנס שבפרובנס – תמונות בהן רואים נגן בקלרינט ונגן בכינור והן קשורות הן לחוויות משותפות שלנו, והן לאהבה הגדולה של פנחס למוסיקה; בנוסף לעבודתו כמטפל, כמורה וכמדריך, הוא עסק בניתוח פסיכואנליטי של אמנות, בעיקר של מוסיקה, וכתב מאמרים וספרים פורצי דרך בתחום זה. יחד עם זאת שהייתי שותפה לעיצוב, החדר כן עוצב לפי צרכיו, וזה יצר קושי בהתאמתו לצרכים שלי. למשל, היות ואני עוסקת גם באבחון, שולחן העבודה הגדול במיקומו הנוכחי אינו מתאים לכך, ועלי לעשות את האבחונים בחדר אחר. בהדרגה הכנסתי לחדר יותר מעצמי -  ספרים, תמונות, כתבי עת, פרחים וכדומה.

אני מוצאת שהעבודה בחדר זה מעוררת לפעמים געגוע, לפעמים עצב, ובעיקר זיכרון והשראה. אני לוקחת ממנו השראה כשאני כותבת על הנושאים שאני עוסקת בהם – רעיונות של ויניקוט והשפעתם על הטיפול הזוגי בגישת האימגו, תהליכים אישיים וזוגיים אצל פונדקאיות במהלך הפונדקאות, ועוד. למרות שגישתנו הטיפולית ותחומי הכתיבה שלנו היו שונים, פנחס היה זה שעודד אותי לכתוב, הוא אמר שהרעיונות שלי הם מקוריים ויצירתיים, והתחלתי לכתוב ולפרסם יותר בזכותו.

הקושי עבורי היה פחות בכניסה לקליניקה שאינה שלי, אל עצם המעבר אל עבודה בבית. הייתי רגילה כל חיי המקצועיים לצאת לעבודה בחוץ – לרוב בדירה שכורה עם שותפים פסיכולוגים אחרים. המעבר היה מתבקש עם צמצום היקף עבודתי עם הגיל, וגם היות והדירה כולה עומדת לרשותי. אך פתאום לעבוד בבית דרש שינוי פנימי שהיה לא קל. בעבר היה גבול ברור – את יוצאת למקום בו את בעולם הטיפול, האבחון והכתיבה, ובבית עולם אחר -  חיי משפחה, בישולים וכדומה. עבודה בבית יוצרת חשיפה רבה יותר של העולם האישי: אין לי כניסה נפרדת לחדר העבודה, ואנשים נחשפים בכל מקרה למראה, לסדר ולריחות של הבית. מהיבט אחר יש בכך כמובן גם נוחות – לא צריך למשל לצאת מהבית כשיורד גשם עז בחוץ...

חשוב לי שהקליניקה תהיה נעימה ויפה, ושיהיה מתוכה מבט החוצה, על העצים ברחוב, על מרפסת עם המון צמחים ופרחים. עד כמה זה באמת חשוב למטופלים – אני לא יודעת. זה ודאי נעים להם כשהם נכנסים, אבל כל אחד יותר עסוק בבעיות שלו ולא כל כך במראה של הקליניקה. ובכל זאת, אני חושבת שאני לא אוהבת קליניקות מגובבות כאלה, או קליניקות עם אווירה משרדית ומנוכרת, אני אוהבת שזה משהו יותר ביתי, עם חמימות ואסתטיקה.

פריטים מתוך הקליניקה:

פנחס אהב ספרים, אז יש בחדר ספריה גדולה, ובה אוצר ספרים מעולם הרפואה, הפסיכואנליזה, הפילוסופיה, האמנות ועוד. יש בה גם כתבי עת פסיכואנליטיים משנים רבות. יש מדף שלם שארגנתי, ובו מרוכזים דברים שפנחס כתב, בין אם אלה שלושה ספרים שהוא פרסם ובין אם אלה ספרים שיש בהם פרקים או מאמרים שלו. יש גם חלקים שיש בהם ספרים שלי, ספרים שאני משתמשת בהם ועבודות שאני כתבתי. אפשר להגיד שלאט לאט נדחקים החוצה ספרי הרפואה, ונכנסים יותר ויותר ספרי פסיכולוגיה וטיפול זוגי – דברים שמעניינים אותי.

מהחלון רואים את שכונת בית הכרם. אני תמיד אהבתי פרחים ותמיד גידלתי אותם, וכשפנחס עבד  בחדר זה, גם הוא גם נהנה ממראה הפרחים מבעד לדלת הזכוכית, ועכשיו אני נהנית מזה. אני אוהבת להסתכל על משהו ירוק ופורח, על ציפורים המוצצות צוף, ועל שינויים במזג האוויר ובשעות האור של היום והערב.

זו התמונה היחידה בקליניקה שיש בה זוג, ציור של אדוורד מונק, והיא בעיניי מתארת את המורכבות והקושי שיש בפרידה. דמות הגבר עטופה בשיער של האישה שמסתכלת לכיוון אחר. אני רואה כאן חוסר מובחנות, מין מיזוג של הגוף שלו ושלה.

זו דוגמה לשילוב שנוצר בקליניקה: הספרים שברקע הם כתבי פרויד והם ירושה של פנחס, ולעומת זה כל הפסלונים הם דברים שהבאתי מכל מיני ארצות. יש פסלונים הודיים, ויש בקתה עם גג של קנים שהיא מיפן, ועוד פסלון עם ביצה מצוירת שהבאתי מרומניה. אלה מזכרות מטיולים שעשיתי בעולם.

בזמן האחרון, בטיפולים זוגיים, התחלתי לעתים יותר קרובות להשתמש בדיאלוג שנקרא "ערסול", ובו זוג יושב על הרצפה בתנוחה המאפשרת סוג של החזקה, של חיבוק כזה, שאחד נשען על השני. זה נהיה חשוב לי כי בשנים האחרונות התחלתי יותר להתעניין בניורופסיכואנליזה, ובתרומה של מחקרי המוח לטיפול. בעקבות זאת, למדתי ממחקרים על אימהות ותינוקות, על השפעת המגע הזה בין גוף לגוף, ושל הסינכרון של הנשימה ודפיקות הלב, על הידוק הקשר הרגשי, ועל הקשר של הממצאים האלה לאפשרות לעבוד עם זוגות על חוויות טראומתיות מוקדמות. המיוחד הוא שזה מאפשר בתוך טיפול זוגי להעלות זיכרונות קשים מהילדות, המשפיעים על הזוגיות, ובתנוחה המיוחדת הזאת ובקרבה הזו שנוצרת יש אפשרות לעשות איזשהו שינוי בדברים שמאוד התקבעו. לכן הפינה המיוחדת בקליניקה.

צילום: בשמת קליין


עוד בבלוג של חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.