דוד זוהר: השקט שבלב הסערה

חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה | 4/6/2020 | הרשמו כמנויים

ד"ר דוד זוהר

פסיכולוג קליני, עובד בתל אביב

מרצה בסמינר הקיבוצים

אני אוהב מקומות שקטים בלב הסערה. את השקט הזה שבלב הסערה אני מבקש לתת למטופלים. הקליניקה שלי ממוקמת במקום שקט בצפון תל אביב ובמרחק הליכה מהירקון, מהפארק ומהמרכז הסוער של תל אביב. בקליניקה אני נמצא לא מעט. שם אני פוגש מטופלים ושם קורא, לומד וכותב. המחשב שליד שולחן העבודה משמש הן ככלי עבודה והן כערוץ תקשורת ומפגש עם מטופלים ישראלים מרחבי העולם ומחוץ לתל אביב.

החדר הוא נעים, חם ומזמין לפתוח את הנפש ולהרגיש במקום טוב, בטוח ומוגן. הוא משרה למטופלים אוירה של "היימיש". של בית. מקום שמאפשר לשתף בחלומות, בפחדים, במשאלות ובאכזבות, ובתקווה לעתיד טוב יותר.

בחדר שלי ישנם לא מעט ספרים. אני אוהב ספרים וגדלתי בבית קטן בתל אביב שהיה מלא בספרים (כן, גם בבוידעם במטבח...). הספרים הם עולמי. הם מהווים בעיני את האוצר הגדול של התרבות האנושית. מרבית ספרי הם בבית. כאן, בקליניקה, יש בעיקר ספרות מקצועית. הספרים הם חלק מהטיפול ומידי פעם בפעם גם המטופלים מגלים עניין בספר זה או אחר.

הקליניקה משקפת את מיזוג האופקים שבתוכי. אני חושב שפסיכולוג טוב, מעבר להיותו איש מקצוע טוב, הוא אדם שנטוע בתרבות הכללית וגם בתרבות הפרטיקולרית של סביבתו ועמו. אני מאוד אוהב פילוסופיה, ספרות, היסטוריה ואת ארון הספרים היהודי, ובטיפולים אני משלב גם מהדברים החכמים שאני נוטל מהמקורות השונים שמזינים אותי. הגישה הטיפולית שלי (אוריינטציה פסיכואנליטית) משלבת עבר, הווה ועתיד, ואני מאמין כי לעבר (וגם לתרבות שלנו) יש השפעה על ההווה ועל העתיד. כך מי שמגיע גם מתחבר לעצמו, לכאביו, לחלומותיו וצופה לעתיד טוב יותר.

בחדר יש גם חפצים ותמונות שאני מתחבר אליהם. אני מאמין באובייקט המגשר של וויניקוט. אני חושב שהחפצים שאנו מתחברים אליהם הם חלק מהעולם והזהות שלנו. החפצים שלי הם ספרים, תמונות ואבני זיכרון מדמויות משמעותיות כמו סבתא שלי  ומתנות ממטופלים. מטופלים לומדים להתחבר לאובייקטים המגשרים הפנימיים והחיצוניים שלהם.

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

פריטים מתוך הקליניקה:

זו הספריה שלי. אני יושב מולה בטיפול והספרים נותנים לי ולמטופלים השראה.

זה המדף שנמצא מול המטופל. ניצב עליו שעון רוסי עתיק, ספינה אנגלית וחייט שמסמל את החיבורים העדינים בטיפול.

הספרים שנותנים לי ולמטופלים השראה: הומרוס, דוסטוייבסקי, פסיכואנליזה וחסידות.

ההתבוננות בירוק שמחוץ לחדר מרגיעה אותי. ההתבוננות מאפשרת לחשוב על הפגישה שהייתה ועל הפגישה שתהיה. ובכלל, סתם לחלום.

הרישום הוא של ידידי רוני סומק, משורר וצייר. הרישום הוא בעקבות ז'אק ברל ושירו "הנמל באמסטרדם".

את הרדיו מצאתי לפני שנים ברחוב. הוא מסמל בעיני את תל אביב של פעם, וגם רצון לתקשורת. לשדר. לדבר. זה מה שאנו עושים בטיפול.

את שלוש התמונות צייר הצייר היהודי–גרמני הרמן שטרוק, שאותו אני מאוד אוהב. אלו רישומים שצייר בהיותו קצין במלחמת העולם הראשונה.

צילום: דבורה אורבך