פסיכולוגיה עברית

×	
Nikolai Reznichenko
Nikolai Reznichenko ©
זכור אותי

שפיות זמנית

שפיות זמנית

כמה מילות פרידה מלואיס ארון | חננאל רוס

שפיות זמנית | 6/3/2019 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

יש אנשים גדולים שמאפילים על מי שעומד בסמוך להם. יש כאלה שדווקא מעניקים כיוון ומקום לפריחה. מאז פרויד מושל התסביך האדיפלי, בו מתקיים מאבק – גלוי או נסתר - בין אבות ובנים, מורים ותלמידים, אך בכל זאת קמים אנשים ומצליחים להעניק ולהצמיח הרבה יותר מאשר להחניק ולסרס.

בקיץ שעבר זכיתי לפגוש את לואיס ארון פנים אל פנים וללמוד ממנו במשך מספר שעות נפלאות. בין השיעורים שוחחנו כמה דקות והחלפנו מספר מחשבות.

המפגש איתו הזכיר לי פעם נוספת שאפשר גם וגם, שישנם אנשים שיכולים להיות גדולים ומאירים כמו השמש, מבלי להמיס את השעווה המחברת את הכנפיים של תלמידיהם. הוא הזמין אותנו להצטרף אל קבוצת הקריאה שלו עם חבר'ה מהארץ, אבל טרדת הזמן, האנגלית והממון עודדו אותי לדחות זאת לעתיד, שהרי ידעתי שהוא אמור לשוב גם הקיץ והאפשרות עדיין פתוחה. רבות מחשבות בלב איש.

לצד הכאב המתעורר לשמע פטירת אדם שנוגע אלינו, מתעוררת לא פעם גם תחושת החמצה. מותו של לוּ ארון הגיע בטרם עת ועורר בי גלים מרים של החמצה וצער. אך לפני מספר שבועות סיימתי לקרוא את ספרו 'המפגש', ספר שמצליח להעביר את קולו הצלול, המבהיר והנעים. לעומת כותבים לא מעטים בפסיכולוגיה, שמשתייכים לחבורה מוגדרת ומצומצמת בתוכה הם כותבים וקוראים, לוּ קרא להעשרה הדדית שיכולה לצמוח ממפגש שיתקיים בין אסכולות שונות המתקיימות בתוך השדה הפסיכולוגי. הוא מתייחס לאינספור כותבים ורעיונות, פותח אופקים אך גם מצליח לשמור על עמוד שדרה וגיבוש שמעמיד רעיונות ברורים משלו.

אחד מהדגשים החשובים של הפסיכולוגיה ההתייחסותית - שהוא היה אחד ממוביליה החשובים - הוא על כך שהנפש האנושית עומדת גם לעצמה וגם ארוגה בהקשר החברתי ושייכת אליו, כפי שכתב:

"כפי שטענתי בספר זה כולו, אני מעדיף מודל של הנפש שהוא פחות אינדיבידואליסטי ויותר התייחסותי, שהנפש קיימת בו תמיד בקשר עם אחרים, היא תמיד תלויה במידה מסוימת, ולעולם אינה אוטונומית לגמרי" (עמ' 266-7).

ספרו מהווה מודל מרשים לאפשרות לכונן רשת ענפה של זיקות ומפגשים, לצד שימור של אוטונומיה ועמידה אישית וברורה.

בהקשר של המוות, יש בתפיסה זו נחמה פורתא. ההבנה שכל אדם כרוך בסובבים אותו, בקרובים, בתלמידים ובכתבים, הופך את מיתת הגוף לסוג אחד של מוות שאינו ממית יחד איתו את שאר ההקשרים. לואיס הותיר תלמידים, תורה וקול ברור שעולה מספריו. למרבה הכאב הוא לא יוכל לפגוש אותנו יותר בגוף שמגלם אולי יותר מכול את העמידה הנפרדת של בני האדם, אולם זה איננו השער היחיד שהוא הותיר אחריו בדרך לסוג של מפגש עם מי שהיה. לצד הרעיונות, אשתדל לקחת איתי את החיוך ואת ההוויה הפשוטה ומאירת הפנים שהשרה.

יהי זכרו ברוך.

עוד בבלוג של שפיות זמנית

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.