איני יכול ללמד אותך דבר על העולם
עלון פסיכולוגיה עברית | 22/5/2016 | הרשמו כמנויים
אף על-פי שמראשיתה ליווה את התפתחות הפסיכותרפיה המתח שבין התחומים השונים שמתוכם ובהשפעתם נוצרה, נראה כי ההתמודדות עם מתח זה לובשת צורה אחרת בכל תקופה ומוסיפה להעסיק את שדה הטיפול הנפשי עד היום. המתח הנובע מריבוי גישות, פרספקטיבות והסתעפויות תיאורטיות אמנם מאפיין את כל תחומי הידע בתקופה הפוסט-מודרניסטית, אך העיסוק המפורש בו ייחודי לתחום הפסיכותרפיה. שהרי רק בו העיסוק בחרדה מול ריבוי הקולות – מול החיפוש התמידי אחר קול שייחווה כאמת – עומד בלב העשייה המקצועית.
כנס ישראל השני לפסיכותרפיה הצטרף למאמצים להתמודד עם ריבוי הקולות המשפיעים על העשייה הטיפולית. מבין הנושאים הרבים בהם עסק הכנס, מתמקדת סקירתה של ליאת נוימן בהרצאות שהתבוננו מזוויות שונות בנושא אי-ידיעה וידיעה במרחב הטיפולי: הרצאתו של אודי בונשטיין על נתקים וחיבורים בין תחומי ידע שונים; הרצאתו של רועי סמנה על הקשר בין גישות טיפוליות שונות לבין היכולת לשאת אי-ידיעה; והרצאתה של שירלי אילת גרינברג על השילוב שנוצר במפגש הטיפולי בין מרחבי הבנה פנומנולוגיים ותיאורטיים למרחב החווייתי של אי-ידיעה.
שירה מהווה לעתים קרובות הזמנה לשהות במרחב זה. היא מסיטה אותנו משדה המשמעות המוכר והמשותף של המילים ומעוררת חיפוש אחר המשמעות האישית שהן יוצרות. את ספרה של מיכל מוגרבי "החלומות נטו על צידם" חווה גיא פרל כבקשה להשהות את החיפוש ולהישאר עם אי-ההבנה, וכך לעבור יחד עם מוגרבי את חווית הפירוק והיעדר המשמעות שמבטאים שיריה.
גם ספרו של עודד מבורך, "חרדה היא הזדמנות", מזמין את קוראיו לראות בחרדה הזדמנות ולא למהר לפתור אותה. מתוך גישתו האקזיסטנציאליסטית הוא רואה בחרדה קריאה לחיפוש החוויה האותנטית מבין ריבוי העמדות, התחושות והחוויות אליהן אנו חשופים.
"אינני יכול לדעת אם הזולת אינו אלא מבט
שני של האני. אינני יודע אם אני הוא
שנע בזמן או שהזמן נע בי. איני יכול ללמד
אותך דבר על העולם, בתי. זו ירושתי."
(אלי אליהו, "ירושה", מתוך "עיר ובהלות")
