פסיכולוגיה עברית

×Adrie Martens
Adrie Martens ©
זכור אותי

על אנשים, ספרים ואירועי חיים

פרופ. עמיה ליבליך

"אנחנו ננוח"

פרופ. עמיה ליבליך | 19/1/2010 | הרשמו כמנויים

זה עתה סיימתי לקרוא את ספרה האחרון של ציפורה רוזנשר דולן "אנחנו ננוח". הספר היה מעניין ביותר, ולא רק מפני שקרקוב היא עיר מוצאם של הורי, והדמויות המצויירות בספר כמו איכלסו את ילדותי בתל אביב הקטנה. הגיבורה הראשית בספר זה היא ליזה, יהודייה ישראלית ניצולת שואה מפולניה. אבל על השואה עצמה אין ולו מילה אחת בספר; היא היבשת האחרת הקיימת מעבר לים הזמן והמקום, אך אליה לא מתייחסים במישרין בסיפור. גם הסיוטים שנותרו בנפשם של הגיבורים בני דורה של ליזה אינם מתוארים כמעט בספר. העדר זה הוא, בין היתר, גדולתו של הרומן הזה בעיני. לעומת זאת, יש בספר ניחוח אמיתי של חייהם של שארית הפליטה מאז ועד היום, שכמו שכתב יגאל שוורץ, עורך הספר, על גב העטיפה - נושבת מהם רוח של אופטימיות וצמא אדיר לחיים למרות הכל.
יש בספר נקודות אחדות שחיממו את ליבי במיוחד: ראשית כל, השפה בה משתמשת דולן, עברית-פולנית מיוחדת במינה, שמעבירה את הפולניות המוסיקאלית ועימה את המנטליות של עולים חדשים בעיר העולים השוקקת חולון, יותר מכל תיאור מילולי. (אוי, איך נזכרתי ב"הרבטה" - תה, לכל הבורים בשפה הפולנית - כפי שביטאו זאת בשקיקה אמי וחברותיה מנוער, כשחשבו שאני הצברית אינני מבינה את דבריהן). שנים רבות נהגנו להתבייש קימעא בזהות הורינו הפולנית - אמנם אשכנזים טובים, אך לא אריסטוקראטים כעולי רוסיה הותיקים, ולא משכילים אנינים כעולי גרמניה. והנה נמצאה להם גואלת ספרותית בספר זה.
שנית, אהבת הכתיבה שהיא חלק מהעלילה, דיברה אלי מקרוב ובעומק. "תכתבי" אומרת ליזה לחוה'לה, קרובת המשפחה הרחוקה, בת הדור הבא, שחייה אינם יותר שפויים משלה. ליזה נמלאת חיות בימיה האחרונים כדי למסור את סיפור חייה לדורות הבאים. ועבור הכותבת, הכתיבה היא המפלט האחרון מקיום של חוסר מטרה ותכלית - אמירה שאני נוטה להסכים איתה. ואולי אף נרמז כי אחרי מעשה הכתיבה יתכן תיקון לחייה המשובשים של חוה'לה.
מעבר לשתי נקודות קירבה אלה, חשבתי רבות על העובדה שחייה של ליזה עוברים באי מעש גמור. היא נודדת בין יבשות וגברים, בלי שמצליחה אפילו לפרק את הקרטונים של מסמכי העבר הנתונים במיסתור שמתחת למיטתה. כל יום היא מחליטה להיות חרוצה ומעשית, להפיק איזו תועלת מחייה, וסופה שהיום, החודש וכך כל החיים נמרחים בענני הוודקה, החלום והבטלה. ליזה מתקיימת על גבול העוני מכספי השילומים מגרמניה, אין לה ילדים ומשפחה משלה, אין לה שורשים כלשהם, כולה צל חולף בעולם של אי יציבות. איזו דיאגנוזה הייתה מקבלת מחבריי המלומדים? בסוף הרומן היא חוזרת לקרקוב כדי למות שם בניכר-לא-ניכר. אולי בגלל שפת האם, השפה היחידה בה היא שולטת - כפי שהיא שולטת גם בעלילת הרומן כולו.
ומכאן חשבתי על הסופרת, שלא היכרתי עד כה, וכיצד טוותה רומן מרתק על אנשים קטנים באמת, אנשים שלא הובילו מהלכים היסטוריים, לא זכו לחוויות רומנטיות גדולות, לא פשעו ולא הזיקו לאחרים, גם לא תרמו להם בצורה יוצאת דופן, ובכל זאת יש דברים כה מעניינים ומכמירי לב לספר עליהם בכמה מאות עמודים. זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה ויצירה - תחפשו את הספר ותקראו!



עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

התפוח לא נופל רחוק מן העץ הוא כנראה פתגם מקובל בשפות רבות. מפתגם זה שאל המחבר אנדרו סולומון - בעל דוקטוראט...
אני נמצאת בשדה התעופה של סיאול בדרכי לטוקיו. יש לי זמן המתנה ארוך אותו אני מנצלת להתחלת הכתיבה. בשבוע...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

יורם זרהיורם זרה23/2/2010

מסכים עם כל מילה. ספר מצויין. עוד על ציפורה דולן וספריה יש ב: http://www.weshallrest.com/