"קול דממה דקה"

פרופ. עמיה ליבליך | 24/12/2020 | הרשמו כמנויים

ספרה של אסתר עיני "קול דממה דקה" הופיע בימים אלה בהוצאת מטר. אני מאוד ממליצה על הספר במיוחד לכל מי שמתעניין בזוגיות, או בחיים בשבי. ספר זה אינו הראשון המושך אותי לפרשת השבי הממושך בו שהו עשרה לוחמים ישראלים בשבי המצרי מהשנים 1969 עד 1973.

אתחיל מסיפור ההכרות שלי עם המקרה. בשנת 1986 הגיע אלי רמי הרפז, שכבר איננו בין החיים, עם הצעה לכתוב את סיפור השבי הממושך של 10 חיילים ישראלים במצרים. הוא הביא לי את יומן הקבוצה וסיפר לי בהתלהבות על אופייה והישרדותה. עיון ביומן, שארך כל אותו לילה, הביא אותי לקבל את ההצעה בהתרגשות, וכך נולד הספר שכתבתי "חוץ מציפורים" (שוקן, 1990). במהלך התחקיר על הספר קיימתי פגישות אינספור עם עשרת הגברים, ביניהם מנחם עיני, שהפך מאז לידיד קרוב.

תוך כדי האזנה לסיפורים המאלפים הבנתי שגם קולותיהם של נשות השבויים מהווים מרכיב חשוב בפסיפס, וריאיינתי גם אותן. לשישה מהגברים היו בנות זוג שחיכו להם בארץ, וכך, היכרתי גם את אסתר עיני, גם היא ידידתי מאז.

היו עוד שבויים שכתבו על ניסיונם בשבי, הצלקות שהותיר והלקחים שהוציאו ממנו, אך רק לאחרונה העיזו גם הנשים לספר את הסיפור מנקודת מבטן. אולי זה מפאת הגיל המתקדם או המרחק הגדל מאותם ימים קשים. אולי זו הרגשת המוות הקרב והרצון להשאיר את הסיפור הזה בשלמותו לבאים אחרינו. כך או כך, בשנה שעברה הופיע ספרם של רמי הרפז ואשתו נורית, "השבוי ואשת השבוי", והנה בימים אלה מופיע ספרה של אסתר. בעוד שספרם של בני הזוג הרפז הוא עבודה משותפת, מציגה אסתר עיני לבדה את נקודת מבטה על אותה תקופה. קולו של מנחם נשמע דרך המכתבים ששלח לה, ומצוטטים בספר בהרחבה, ועל ידי מספר דפים בודדים שכתב מנחם בספר "חליפת לחץ", בשנת 2000, על אותה טיסה אחרונה. מנחם בחר בשתיקה, ואני מוצאת את חוויתו, בין היתר, על ידי הכותרת שבחרה אסתר לספר "קול דממה דקה".

כי, באמת, איך מספרים סיפור כזה במילים? איך מבטאים שלוש וחצי שנים של המתנה בלא שינוי הנראה לעין, אם לא במשפט היחיד "חיכיתי לו". האמנת שיחזור? יכולת לנחש איך יחזור? התגעגעת? רק שתיקות יכולות לענות לשאלות אלה, כשכל יום הוא נצח, וכל שנה מתווספת למירוץ הזמן ששום דבר לא קורה בו לכאורה, לא משתנה. נכון, הבנות גדלות, בית המשפחה נבנה, ואסתר מסיימת תואר באוניברסיטה. אבל בנושא ההעדר והגעגוע הזמן עומד מלכת. "יום רודף יום כמו" שכתב קהלת, שהוסיף גם "ולילה-לילה", ובשיר של יענק'לה רוטבליט: "והזמן עושה את שלו/ הוא פשוט חולף, עובר/ פעם הוא כמו לאיטו/ ופעם כאילו ממהר/ טאפשר לשאול שאלות/ ואפשר לתת הסברים/ אפשר נסתרות לגלות/ ואפשר לכתוב שירים".

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

תומס מאן, הסופר האלמותי, הצליח לתאר ב"הר הקסמים" במאות עמודים את שהותו הממושכת של האנס קסטרופ בבית המרפא לחולי שחפת על האלפים, שבו שנים עוברות, הסיום אינו ידוע וכמעט דבר לא משתנה. למעשה הגיבור הראשי בספרו של תומס מאן הוא הזמן! חשבתי על הספר הזה לא פעם כשקראתי את ספרה של אסתר עיני השבוע. איך כותבים על הזמן העובר היא שאלה אחת, ואיך כותבים על אהבה במהלך השנים – שאלה שנייה. שתיהן קשות.

אסתר עיני לקחה על עצמה את המשימה הזו, ועמדה בה בכבוד. לצד זכרונותיה, הכלי בו השתמשה הוא בעיקר מכתביו של מנחם אליה לאורך התקופה. המכתבים שלה אליו לא נשמרו, אך היא משחזרת את המאמץ שלה לכתוב, לתאר את החיים בבית ולהביע את האהבה בלי להתבכיין - משימה אדירה שהיא עומדת בה בכבוד. המכתבים שלו מופיעים בצורות שונות בספר: בצילום כתב היד, בהצגת המכתבים בשלמותם בדפוס, ובציטוטים נבחרים בתוך הטקסט של הספר. הם חוט השדרה של הספר כולו, וכמה חשוב שנשמרו.

סיפור היחסים בין מנחם ואסתר מוצג בעדינות הראויה להערצה. מצד אחד אסתר, העושה הכל כדי להקל עליו ולרצותו, אך חייה בכל זאת הולכים ומשתנים, ומצד שני מנחם הכלוא, שאין סוף לניסיונו להיות בבית בתפקיד ראש המשפחה, גם כשאיננו. הוא אינו מגלה את חולשותיו, והיא כמעט מסתירה את כוחה. כשהיא מסכמת את התקופה המאוחרת ביותר בשבי היא אומרת "אני מתחזקת והוא נחלש". אבל זה הרבה יותר מורכב. ואיך יכולה אישה לכתוב על בעלה במשך למעלה מ-50 שנה, לומר את האמת ולא לפגוע במירקם העדין של היחסים המשפחתיים הנמשכים? כל המורכבות הזוגית הזו מתפרצת בעוצמה גדולה כשהוא חוזר, בפרק המסיים שכולו רמזים "יותר קשה מקשה". מלאכת מחשבת.