לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
חייבים לדבר על קווין

חייבים לדבר על קווין

פרופ. עמיה ליבליך | 10/1/2011 | הרשמו כמנויים

כמה רחוק אפשר ומותר ללכת בבלוג שלנו מהחוויות המקומיות, מחוק הפסיכולוגים או תהליכי הקבלה ללימודים מתקדמים! הנה ראו:

בימים אלה סיימתי לקרוא ספר שהטריד את מנוחתי יומם ולילה במשך כשבועיים, והוא – כך אני מקווה – מאוד רחוק מכל אחד ואחת מאיתנו בחיי המציאות. ספר זה, שנכתב על ידי הסופרת ליונל שרייבר, יצא לאור בארצות הברית כבר בשנת 2003, ובארץ תורגם לעברית והופיע בשנת 2005 - אך בנוסח האנגלי שלו הגיע לידי לאחרונה.

הספר נכתב כסידרת מכתבים שכותבת אשה אמריקנית באמצע החיים, אווה חצ'טוריאן (כן ממוצא ארמני, ועם זכרונות השואה של עמה) לבעלה פרנקלין, הנמצא מסיבה בלתי מובנת בנפרד ממנה. מיד בפתח המכתב הראשון אנו מבינים כי אווה היא אימו, ופרנקלין אביו, של נער רוצח בשם קווין. קווין נמצא אשם ברצח מתוכנן היטב של שמונה תלמידים מבית הספר התיכון בו למד ועוד מבוגרים אחדים. כיון שאינו בן 18 עדיין, הוא מרצה את עונשו בינתיים במוסד סגור לעבריינים צעירים. אימו, אך לא אביו, מבקרת אותו במוסד זה אחת לשבועיים.

סדרת המכתבים מתארת באופן רטרוספקטיבי וחושפני את חייה של אווה, מאז נישואיה לפרנקלין, דרך החלטתם להביא ילד לעולם, והמשך בהתפתחותו של הילד, קווין, ומערך היחסים במשפחתו. למכתבים אופי של וידוי האשה בפני בעלה, ובו נכללים חוויות, רגשות ופרטים שלא העיזה להביא לידיעתו בעת התרחשותם. סידרת המכתבים מגיעה לסיומה עם פירוט מעשה הרצח, סיום בו מתגלים פרטים אכזריים ונוראים על המעשה וקרבנותיו. בגלל האפשרות שמא מי מכם אכן יקרא ספר זה, אשאיר כמה מהפרטים החשובים וה"מותחים" בספר מחוץ לרשימה זו.

הבחירה להיכנס לעומק למעשה רצח-המוני-בגימנסיה מוכרת לנו מהסרט הדוקומנטרי הידוע של מייקל מור, שנעשה בשנת 2002, ומתעד את מעשה הרצח בבית הספר התיכון בקולומביין. אולם בעוד שהסרט התמקד במה שראה מייקל מור כקלות הבלתי נסבלת של השגת כלי נשק בארצות הברית, הרי הספר שקראתי הוא בידיוני, וייחודיותו בכך שהוא מנסה להיכנס לעומק הנפש של הדמויות המעורבות מקרוב בפשע שכזה.


- פרסומת -

העוצמה האדירה של הספר נובעת מכך שהוא מאתגר את אחד הטאבו-ים היסודיים בתרבות האנושית כולה: אהבת האם לילדה. אווה מתוארת כאשה נורמלית, מצליחה וחופשיה בדרכיה, שכלל לא רצתה להביא ילדים לעולם, ונכנסה לבסוף להיריון תחת לחץ של בעלה. ההיריון והלידה מתוארים כתקופה של סיוט מתמשך המקדים את מה שיקרה: הילד שנולד, קווין, אינו זוכה, או שמא אינו מצליח לעורר, כל רגש אהבה מצד אימו. החל מהרגע הראשון, בו הוא דוחה בשאט נפש את פיטמתה המושטת, הוא אינו מגלה כלפיה שום סימן של חיבה ושום רצון להתקרבות. להפך, כל התנהגותו, החל מינקות, מבטאת דחייה, איבה, כעס וביקורת כלפי אימו, המנסה בכל כוחה להתקרב אליו – לשווא. מעשי הזוועה שהוא מבצע בחברים לגן הילדים ובאחותו הקטנה, מקדימים את הרצח המושלם שתכנן וביצע בגיל 16. עוד קודם לכן, בהתנהגותו מצליח קווין לסכסך בין הוריו ולהוביל אותם להחלטה להיפרד.

מצד אחד, זהו פרופיל מעולה של מבנה האישיות שזכה לשם הנשכח סוציופאט, או אולי מה שמכונה היום הפרעת אישיות אנטי-חברתית - אם כי אין הסופרת משתמשת בביטוי זה או במפרט דיאגנוסטי כלשהו. אולי למצב נפשי כזה יש סיבות ביולוגיות שאינן בתחום האחריות האנושית כלל. כך או כך, התחושה כי אסון עומד להתרחש (כפי שהסופרת מגלה כבר בעמוד הראשון לרומן) מרחפת מעל תיאור כל שנות התפתחותו של הילד, ובעיקר מטיב היחסים הקשים בין קווין ואימו. זהו מותחן פסיכולוגי או אפילו פסיכופתולוגי אדיר, הכתוב בצורה מפורטת ואמפתית לגיבורים שכמובן קשה לסמפט, אולי הטוב שקראתי, לא פחות מ"החטא ועונשו".

אולם, מצד שני, עלינו לזכור כי כל הסיפור מוצג מנקודת מבטה של האם, שהיא, לפי מה שניתן להסיק מהספר, אולי אשמה לא פחות מבנה בהשתלשלות העניינים האיומה הזו. לעיתים נדמה היה לי כי הכותבת מקבילה את הרצח, פשעו של הבן, לאי-האהבה, פשעה של אימו. במילים אחרות זוהי הבנייה לאחור, מנקודת מבט של אחד העדים המעורבים עד צוואר במהלך החיים המסובך הזה. למעשה, חלק גדול מפשעיו המוקדמים של הילד לא נחזו במישרין; הם זוכים לפירוש הקרימינאלי מצד האם, ולפירוש סלחני ושונה לגמרי מצד האב. מה מידת של אחריותה או אשמתה של האם בהתפתחות המפלצת הצעירה? האם יכלה האם, שראתה שחורות מרגע הלידה, לעצור את המעשה? או אולי דווקא האב, הרחום והסלחן הוא האחראי האמיתי?

שאלת "אשמת ההורים" בהתנהגותם האלימה של הילדים נידונה הרבה מאוד בספרות הפסיכולוגית. היו גם שטענו שלידת התינוק, אירוע ביולוגי, אינה בהכרח חופפת את 'לידתה של האם' – אירוע פסיכולוגי. אך נראה לי כי הנושא המוסתר מכולם הוא מה שהייתי מכנה סלידה הורית, המצב של העדר אהבה בין האם וילדה, לא רק ברגעים של כעס ואכזבה, אלא כמצב כרוני. זוהי איננה תמונה של אמביבלנטיות הורית, אלא של שנאה ופחד, פשוטו כמשמעו. (יש בין המבקרים שכתבו כי שרייבר יכלה לכתוב ספר שכזה רק משום שהיא עצמה לא הייתה אם לילדים!) האם תופעה כזו ניתנת להסבר על ידי תכונותיו של הילד, למשל נכותו הפיזית או הנפשית? האם היא נובעת ממופרעות או אי-מוכנות של האם? מן הרקע ההתפתחותי שלה? ומה פעילות הגומלין בין כל אלה?

סיומו של הספר מאוד מפתיע. רגעי קירבה נדירים בין האם לבנה מבצבצים בין ההריסות, ואולי לאהבה יש סיכוי להפציע למרות הכל – ובניגוד לפרוגנוזה הפסיכולוגית שהיינו נוטים לתת למקרה... דומני ששרייבר לא יכלה להותיר את הקורא עם הזוועה נטו, ולטובתנו עשתה ניסיון נואש להמתיק טיפ-טיפה את הגלולה המרה.

אני מוצאת בספר חקירה מעמיקה על מצב משפחתי מכביד ומטריד, שנמצא הרחק בקצות הרצף של הנורמליות. ניסיתי להירגע מהספר באמירה: "זהו סיפור אימה. אינך קוראת בדרך כלל סיפורי אימה, ולא הולכת לסרטים שכאלה, ולכן הספר הזה גרם לך טלטלה שכזו". סיווג זה לא ניחם אותי. אני כותבת כאן על הספר כדי לסגור את העניין בתוכי ולאפשר לי להתפנות מהמתח שנותרתי עימו אחרי הקריאה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
אדוה קידר
אדוה קידר
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
אילן גוריון
אילן גוריון
פסיכולוג
חיפה והכרמל, עפולה והסביבה, נצרת והסביבה
אפרת בארי
אפרת בארי
פסיכולוגית
חיפה והכרמל, אונליין (טיפול מרחוק)
יעל זקש
יעל זקש
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, חולון והסביבה, רמת גן והסביבה
אוריאן מינצברג
אוריאן מינצברג
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
ד"ר רן ליטמן
ד"ר רן ליטמן
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

הכותרת הידועה כל כך מספרה של הנזירה הבודהיסטית פמה צו'דרון מתאימה בדיוק למה שהרגשתי הלילה. אם הכל מתפרק...
בבוקר אני צועדת על חוף הים. עכשיו, עם שעון הקיץ, עדיין חשוך בשעה שאני יורדת בשביל התלול אל החול, אבל אני...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

בן משה דניאלבן משה דניאל20/1/2012

סליחה, עמיה לא עמליה...:) [ל"ת].

בן משה דניאלבן משה דניאל20/1/2012

עמליה, אז אני חושב שכדאי לך לא לצפות בסרט גם... החוויה של צפייה בסרט היא כפולה מבחינה רגשית, בגלל התוכן כמובן וגם בגלל האמצעי מבע הקולנועיים: המוזיקה, הצילום שמעצימים את החוויה הקשה...
ולכן, כאדם רגיש מאוד (שאף אני מזהה זאת גם אצלך) עדיף להימנע מההצפה הרגשית הזו, כי קשה מאוד אחר כך להשתחרר מזה ולהתפנות ל"חיים" שלך.

יגאל בן חייםיגאל בן חיים22/1/2011

בהקשר משפחתי. מורי בארה"ב ,קרל וויטיקאר היה שואל "מי הזמין את הרצח?",אכן אף ללא המרכיב הגנטי ברור כי קווין נולד אל תוך מערכת משפחתית בלתי אפשרית,מערכת שבין סלידה ודחיה של האם,יחד עם אב המאפשר באופן פעיל פסיבי תוקפני לא פחות,הכל לקראת סרט שסופו הפסיכופטי תוקפני ידוע מראש.חשוב אולי להציע כי במציאות התרבותית חברתית כלכלית של "קפיטליזם חזירי"הנהוג אף במקומותנו המופרטים עם חברות קבלן,קשה לצפות לתוצאה פחות אלימה...בארץ כשלנו שיש בה כמליון ילדים מתחת לקו העוני בשילוב מסוים עם משפחה מסוימת בהזנחה התוצאה אכן קטלנית ביותר,אז "מי הזמין את הרצח?".

יעל אביעדיעל אביעד17/1/2011

ומכאן בדיוק באה הזעקה שלי:"אנשי מקצוע- עיסקו במניעה ולא בהאשמה".. אני אכן מסכימה שעל ההורה לבחון ולבדוק את עצמו שוב ושוב. אך לא לכול הורה יש את היכולת או הכילים או הידע וההבנה כיצד לעשות זאת (ואגב- זה ממש לא קשור לרמת אינטליגנציה או מקצוע של ההורה). ומכאן בדיוק באה הקריאה שלי , מהגופים הציבוריים, ואולי בעיקר מהגופים המטפלים- לדאוג שיהיה לאן לפנות בשעת מצוקה- ואולי אף -לפני המצוקה. לא לחפש את הדרך הקלה - האשמת ההורה. אלא לנסות לבחון כיצד ניתן לסייע באופן ששווה לכול כיס, להורה האומלל והמצוי במצוקה.

ואגב, לרוב, לאותו הורה עם הילד או הילדים הבעייתיים יש גם ילדים נוספים- שהינם מדהימים - כך ששוב הגניטיקה מנצחת- ופחות הערכים שעליהם ההורה מחנך את ילדו. (כבר שמענו על משפחות שבהם אחד הילדים רופא, והשני- עברין).

עינת גבעעינת גבע17/1/2011

יעל, מסכימה איתך וחושבת.... יעל יקרה,
את מלינה, מצרה ומעלה קול אוהד ובצדק כלפי כל הנוגעים בדבר החינוך. (וכלפי ההורים)
לעניות דעתי, אין לאיש מאנשי הטיפול ספק שהורים ומחנכים עושים את המירב והמיטב שהם יודעים ויכולים בכל רגע נתון.
כולנו בני אדם וככאלה לעיתים חסרי כלים ולפעמים עם כל הכלים אנו טועים, מחטיאים ועושים עוולות לנפשות.
על כל אחד מאיתנו לפתח מידות של סלחנות כלפי עצמו.
בנוגע לגידול ילדים אני מאמינה ובעצם כולנו יודעים שילדים נולדים עם תורשה גנטית, עם פוטנציאלים רבים ועם נטיות.
איש מביננו ההורים לא בוחר את ילדיו, את כוחותיו, חולשותיו, מומיו, ויכולתיו. יתרה מזאת, אנו מכירים את המושג האבל על הילד המפונטז. גם כשיש לנו ילד מדהים בעיננו הוא בדרך כלל לא הילד אליו התפללנו.

הורים בוודאי אינם אשמים, כאמור אנחנו בני אדם, אנחנו לא מושלמים.
יחד עם זאת, לפחות בחלק מהמקרים מודעות, אחריות ערנות, ידע ומחוייבות יכולים לסייע לנו לעזור לעצמנו ולילדים שלנו להתפתח לכיוונים חיוביים.
אנו נדרשים לבדוק את הערכים שלנו, את הדרך בה אנו מתווכים אותם את תוצאות פעולותינו באופן כזה שיאפשר לנו ללמוד ולפעול בדרכים שמגדילים את ההסתברות לפתח אדם בעל מוטיבציה פנימית לגשת לחיים באופן ערכי ומיטב לעצמו ולזולתו.
עינת גבע, מדריכה בפרוייקט "הורות בשלט רחוק" בבתי כלא, מטעם מכון אדלר.

יעל אביעדיעל אביעד17/1/2011

אבוי לפסיכולוג שמאשים את ההורים.
האם הורים אשמים שילדם פיתח את מחלת הסוכרת בגיל ההתבגרות??? האם הורה אשם שילד באמצע חיו קיבל התקף אסמה??? או שיש לילד ירידה בשמיעה או בראיה???

היום ידוע יותר ויותר כי פגיעות נפשיות או הפרעות נפשיות הן בעיקרן גנטיות - מולדות. נכון שלסביבה יש גם מה להוסיף, אך הסביבה היא לא העיקר- ואסור לנו להאשים את ההורים. אגב, להאשים הורה הינו הדבר הלא רלוונטי ביותר שאפשר לעשות- וכי יש הורה אשר משתוקק לילד בעיתי??? גם אם הוא "גרם" למצב- זה בטח לא נעשה מרצון, כוונה או במזיד. אם זה קרה - זה קרה מחוסר הבנה, ידע או ניסיון. ואין אומלל ממנו.

הרבה הורים אינם עוסקים במדעי ההתנהגות ואינם מכירים את הנושא מקרוב. ילדם הוא הילד שאותו הם מכירים ואין להם קבוצת השוואה או ביקורת, שאליה ניתן להשוות. כך שבהרבה מקרים הם אינם מסוגלים להבחין כי ישנה בעיה. יתרה מזו, גם מי שקיבל "הכשרה מקצועית" כמו אנשי טיפול- מגלים שקל יותר לאתר בעיות אצל השכן או המטופל מאשר אצלם.

אני מאוד מקוה שאנשי המקצוע יפסיקו כבר לחפש פתרונות קלים - כמו האשמת הורים- ויתמקדו במה שהם אמורים להתמקד בו- בסיוע ובמתן עזרה כדי לתקן או לשפר נזקים או קשיים קיימים. בדיוק כמו שרופא לא מחפש איך ההורים אשמים בסוכרת של ילדם או בירידה בשמיעה של הילד (אולי ההורים צעקו עליו יותר מידי ועכשיו הוא התחרש.... )- אלא מחפש דרך כיצד ניתן לסייע להורה להתמודד עם המצב החדש.

ואגב, הורה שכבר איתר שילדו במצוקה- מגלה מהר מאוד שקשה לקבל את הסיוע לו הוא נזקק- אלא אם כן הוא עשיר מאוד. הורים מגלים כי הסיוע זמין בעיקר כאשר כבר קרה אסון- אך אינו זמין, לאזרח הממוצע בשלב המניעה.

על כך הפסיכלוגים ועובדי הטיפול חייבים לזעוק. וחבל שכאן לא שומעים אותם.






מיכל פרקלמיכל פרקל15/1/2011

חייבים לדבר על קווין [ל"ת].

מיכל פרקלמיכל פרקל15/1/2011

מזדהה. עמיה,
גם אני נתקלתי בספר במקרה לפני כשנה בספריה, הספר היה מאוד מטלטל, גם אותי הוא שאב חזק לתוכו עם המון מחשבות. נעים לא להרגיש לבד עם ספר שכזה...תודה על השיתוף

עינת גבעעינת גבע12/1/2011

הכאב חייב לפנות מקום למחשבה.... לא קלה היא דרכנו.
אכן, מהסיפור עולות /את מעלה שאלות נוקבות ומורכבות.
הספר מציג את ביטוי אלימות קיצוני.
האלימות פשטה בהופעות "רכות" יותר בכל הרבדים של החברה שלנו.
בקרב ילדינו אנו מוצאים אותה היום גם ב"פייסבוק".
המציאות עולה על כל דמיון, לכן אנו נדרשים לפתוח יותר ויותר בתי - ספר להורים, גם טרום הורות
כהכנה למשימה וכדי לנסות למנוע הישנות של מקרים קשים ו"רכים" כאחד.
עינת גבע, מדריכה בפרוייקט "הורות בשלט רחוק" בבתי הכלא מטעם מכון אדלר.

דים סאםדים סאם10/1/2011

אשמה/סלידה/אחריות הורית. בתגובה לפרשנות (כי לא קראתי את הספר, אך הוא נשמע מסקרן ומותח):

נשמע שהספר מטיף לאהבה הורית, וההוכחה לכך היא אותו מקרה מזעזע בסופו, שגורם לקורא להסתכל לאחור בביקורתיות רבה יותר. הרצח מתואר כביכול, כתוצר של היחסים הבעייתים. אם כן, ישנה אמירה שחוסר באהבת ההורה גורם לנזק סביבתי רב בהמשך. זוהי אמירה שלכאורה היא מובנת מאליה (ההורים תמיד אשמים), אבל הקיצוניות של המעשה היא שמטרידה. אני מאמינה שיש מקרים שאהבה הורית לא מובנת מאליה, או בעייתית, או שאולי אפילו יש סלידה, גם אם אנחנו מתקשים להאמין בכך (וכשכבר יש מקרים כאלו, אז הנושא מושתק, כי זה לא טבעי שהורה לא יאהב את ילדו). אך נשמע שהספר הזה הוא בהחלט סיפור אימה אם עובר בו מסר שכך ייעשה להורה שלא אוהב את ילדו. התמודדות עם תוצאות הרסניות.

ייתכן שרוב הרוצחים חוו יחסים בעייתים במשפחתם ובמיוחד עם ההורים או האם, או סובלים מהפרעת אישיות כלשהי. ועדיין יש מקרים שיהיה קשה למצוא עקבות ברורים בין הדברים, והאשמה ההורית עשויה להיות לא מידתית ומוגזמת. יש גורמים גנטיים, שלא בשליטתנו, טמפרמנט מולד, יש גורמים סביבתיים נוספים מעבר להורים, יש יחסי גומלין, ויש מקום שבו מתחילה האחריות על הרוצח. מעניין איזה מקום של אחריות לרצח השאירה הסופרת לקווין.

יהודית לוייהודית לוי10/1/2011

מה שם הספר? [ל"ת].