פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

לחשוב מחוץ לכורסא

ענבל מילר היללי

הקלות הבלתי נסבלת של עבודה בבית: סיפורה של דלת

ענבל מילר היללי | 17/4/2018 | הרשמו כמנויים

בוקר. נזרקת מהמיטה, מתחילה לתקתק מתוך ריתמוס פנימי מוכר היטב את שגרת הבוקר.
ילדים מתעוררים, ילדים מוחים, ילדים מתארגנים, הורים מתארגנים, אוכל, תיקים, כריכים בקופסאות. כמה ויכוחים, כמה נישוקים, ו..ביוששש! דלת נטרקת מלפניי. אבא היום מפזר.
שקט.
כמה אני אוהבת את הרגע הזה.
כולם עוזבים, ואני נשארת. בבית המרוקן והשקט שלי, שכולו שלי, להתחיל את יום העבודה שלי.
קפה ראשון בסלון.
שאריות של התארגנות, ושמה פעמיי אל הקליניקה.
הדרך לשם קצרה מהסלון. למעשה מסדרון קטן ודלת אחת בלבד מפרידים בין הקליניקה לסלון.
הדלת הזו.. כמה התעסקנו בדלת הזו כשנכנסו לבית.
"נסגור בקיר, שיהיה אטום. לא.. לא מוותרת על הגישה מהקליניקה לתוך הבית. טוב, אז אולי שתי דלתות? המממ...מרגיש קצת כמו מתקן כליאה, אז לא".
אז חיפשתי וחיפשנו פתרון ובסוף רכשנו בסכום לא מבוטל את החידוש האחרון בתחום הדלתות האקוסטיות, או שקר כלשהו אחר. נדמה היה לי שמצאתי את הפתרון האולטימטיבי שיאפשר ליהנות מכל העולמות- בית, עבודה, וגבול מובחן מספיק בין שניהם.
קפה שני בקליניקה.
יושבת על הכורסא, בקליניקה החמה והאהובה שלי.
כמה חלמתי על קליניקה בבית. אחרי שנים של עבודה בקליניקות של אחרים שהיו יותר או פחות שלי, יותר או פחות לטעמי, אבל בעיקר לא אפשרו לי את החופש המיוחל, זה בהחלט משהו להתרפק עליו.
הציפייה לקראת המטופל הראשון מתחילה לעטוף אותי. תיכף אצלול אל תוך יום העבודה שלי, אל תוך ההוויה המופלאה הזו של להיות מטפלת, אל תוך החד פעמיות של כל מפגש ומפגש.
איזה מזל שהייתה לי התושייה להמיר את העיסוק האובססיבי שלי בבני אדם למקצוע. מי יודע איפה הייתי גומרת אם לא...
צלצול הטלפון קוטע את מחשבותיי. הודעה על ביטול מהמטופלת הבאה, משהו לא צפוי.
טוב, לפחות אפשר לעשות משהו מועיל בזמן שהתפנה.
יוצאת אל הסלון. מסדרת קצת עקבות של התארגנות לחוצה מהבוקר, מתחילה הכנות לארוחת הצהריים, וכבר צריכה לחזור. בעוד דקות ספורות ייכנס המטופל הבא.

כשטיפלתי במרחבים זרים, הקלות הזו שבמעבר בין הקליניקה לבית הייתה הדבר שהשתוקקתי אליו. לא רק מסיבות של ניצול זמן ויעילות שאינן זרות לי. מה לעשות, הרעיון של להכניס עוד מכונה בין פגישות עשה לי את זה, מודה. ויחד עם זאת, בחינה מעמיקה יותר של הדברים מביאה אותי לראות שהיה בי גם צורך לטשטש את הגבולות, לא להצטרך להכריע בשאלות על הזהות שלי, ולא לבחור בין חלקי עצמי שלי, שכולם נראו לי חשובים באותה מידה, כל הזמן. המעבר הנזיל בין הקליניקה לבית תמך באשליה הזו, שאפשר את הכל ביחד. ה"להיות בבית", נתן לי מחד תחושה של חופש בחירה, אוטונומיה, נוחות וביטחון, ומאידך, הייתי נוכחת כל הזמן בשביל כולם. כשהילדים היו קטנים זה היה מאוד חשוב לי. ולאורך זמן, הגם וגם הזה עבד מצוין בשבילי.

שעת הצהריים מתקרבת. הציפייה למטופל מתערבבת עם ציפייה לילדים הפרטיים שלי שתיכף מגיעים מבית הספר. יש ימים שהם נכנסים הביתה בזמן שאני נמצאת בפגישה. אם החלון בקליניקה פתוח, אני אשמע את השער נפתח, ואדע שמישהו מהם הגיע. הידיעה הזו תצטרף לכל שאר המחשבות והתחושות שלי, הקשורות למשהו מהמפגש עם המטופל, ותהיה בבחינת חומר זר.
סיומה של הפגישה מוביל אותי למפגש מחודש עם הבית, שהפעם כבר לא ריק. האוטונומיה המוחלטת שהייתה לי מופרת, והלך הרוח שלי משתנה בהתאם. דלת הקליניקה שמובילה אל תוך הבית כבר לא לוקחת אותי לפינה שקטה וחופשית, שאפשר להיטען בה מחדש. גם שם נמצא מישהו שזקוק לי, או עשוי להיזקק לי-הכרה שתגיח ותיעלם לסירוגין במהלך הפגישות הנותרות לאותו יום. אני מודיעה לבתי, שעליי להיכנס עכשיו לשתי פגישות, ושניפגש שוב לאחר מכן. אני מבינה שאני מבקשת את אישורה להיעלם, מתוך משאלה להשהות את היחסים שלנו כאם-בת לשעות הקרובות.
מקבלת את המטופלת שלי לשעה זו. היא נענית להזמנתי לקפה, ואני שוב פוגשת את המטבח. וגם את בתי, השוקדת שם על הכנת שיעורי הבית.
"אמא.. אני צריכה עזרה בשאלה הזו".
"לא עכשיו. אני כבר בפגישה. נסי להסתדר לבד."
שאלה תמימה אחת ואני נזרקת בגסות החוצה מהמצב ההווייתי שהייתי בו, זה המוכר היטב לכל מי שעוסק בטיפול. מצב הכולל בתוכו את תשומת הלב הקפדנית שלי לכל מה שהתרחש בדקות המועטות של המפגש הראשוני ביני לבין המטופלת שלי. אופן הכניסה שלה, השמלה החדשה... המבט והקול שדרכם ביקשה את כוס הקפה שלה. הפגישה כבר החלה. אין שום ספק לגבי זה.
עזרה בשיעורי בית?? ברצינות? לא סיכמנו שאנחנו משהות את מערכת היחסים שלנו כאם-בת לשעות הקרובות?
אה...נכון, זו הייתה רק משאלה פנימית. שלי.
שתי נשימות מאפסות אותי ואני חוזרת להמשיך את הפגישה. אולי קצת להתחיל אותה מחדש.

קל לנו לחשוב על מה שקורה בתוך חדר הטיפול כעל תופעה מעברית. לא בפנים, לא בחוץ, לא מציאות, לא פנטזיה. משהו בין כל אלו, משהו קצת מכל אלו. כשהמציאות חודרת פנימה, עד כמה ניתן לשמור על המהות הוויניקוטיאנית הכל כך חשובה הזו? מהם התנאים הפיזיים שהטיפול זקוק להם כדי לקיים את עצמו כמרחב מעברי? מהו המרחק הסביר מן המציאות שבחוץ, מהמטבח או מהסלון לצורך העניין, כדי שהטיפול יוכל להתמקם מעבר לה?
ומה לגבי המטפל? מה נחוץ לו כדי להתמסר? להיות שם ב"כל כוליותו, כל לבבו, כל נפשו, כל מאודו", כפי שמנסח אייגן (1981) ברגישות בלתי מתפשרת? אולי העבודה בבית אינה תשתית מתאימה ליצירת המצב ההווייתי הזה, מעצם טבעה הלא סטרילי?
ואם מדברים בפסיכולוגיה של שניים? בגישה כזו, הרי אין למטפל אפשרות אמיתית להשהות את הסובייקטיביות שלו (לואיס ארון, 1996). ולא די בכך, אלא שהמטופל סקרן מאוד לגביה וזקוק לה, כדי להעשיר את החוויה הפסיכואנליטית שלו ולהעמיקה. בתפיסה כזו, אולי המטפל שעובד בבית חשוף יותר כאדם שלם, מאשר המטפל שאינו עובד בבית, אבל זה לכשעצמו לא צריך להוות בעיה. המטופל יגיב (או לא) לכל מה שחשוף מולו בסקרנות, והמטפל יצטרך לרתום את תגובותיו לטובת התקדמות הטיפול. המציאות של המטפל וקיומה גם בתוך המרחב הפיזי, היא מצב עניינים קיים, בלתי נמנע, שהינו חלק משדה אינטרסובייקטיבי חי ובועט.

עם או בלי כל קשר להבנות האלו, מה ששבר אותי סופית היה עבודה בשעות אחר הצהריים. אז הבנתי שהסידור הנוח של לעבוד בבית הפסיק להיות מה שציפיתי ממנו בכל קנה מידה.
האוטונומיה שהופרה קלות בשעות הצהריים עם התמלאות הבית החלקית, הפכה להיות דבר מה אחר בשעות בו הבית הגיע למקסימום תפוסה. נדמה היה לי שהדלת האקוסטית שלי כורסת תחת העומס. כושלת שוב ושוב במילוי תפקידה. רעשים של בית, מתונים ככל שיהיו, הצליחו מידיי פעם לעשות את דרכם לעור התוף שלי ולחדור למרחב. התהייה אם זה רק עור התוף שלי שנחדר, או שמא גם זה של המטופל, הסיחה את דעתי והייתה לפעמים בלתי נסבלת. המציאות חדרה פנימה ברגל גסה, וחיסלה את דרגות החופש שלי, אולי גם אלו של המטופל, שנאלץ להגיב עתה גם למטפלת דרוכה ומוטרדת. האפשרות להתנחם במחשבות על עצמי כסובייקט התרחקה ממני יותר ויותר. הרעש נדמה בעיניי כדבר מה קונקרטי עם יכולות התקפה מרשימות, מבלי שהייתה לי היכולת לסמל אותו. בשפתה של חנה סגל, משוואה סימבולית: "הדבר הוא הדבר הוא הדבר".
במקרה הזה, הדבר היה הדלת.
"משהו דפוק עם הדלת כנראה.. צריך להזמין את "דלתות חמדיה" שיבואו לסדר". היו והלכו. "טוב, אז נביא מומחה לבידוד, נטפל בבעיית האקוסטיקה", אני אומרת. "אולי בכל זאת נוותר על הדלת ונסגור קיר..".

לקח זמן, אבל בסוף הבנתי שהגיעה העת להתמודד עם שאלות של זהות. די, הילדים כבר גדלו, והסתבר שגם אני. אולי זו בכלל לא הייתה שאלה של רעש, אלא שאלה של חופש. החופש להסכים לקחת לעצמי את כל המרחב שהיה נחוץ לי, לשחרר את הפנטזיה של הבו-זמניות, ולהיפטר מכמה גרמים של אשמה על הדרך. בפועל, זה אמר שחיפשתי קליניקה לשכור לשעות אחר הצהריים, ובהמשך, בהדרגה, הצלחתי לוותר כליל על עבודה בשעות אחר הצהריים. בשעות האלו, שפעם עבדתי בהן, אני היום לומדת, לפעמים קוראת, או כותבת. גם זה סוג של מרחב שהסכמתי לקחת לעצמי. לפנות לעצמי זמן, להתרחק מידי פעם מהבית וגם מהקליניקה, למלא את עצמי בחומרים חדשים.
והדלת... איכשהו חזרה לבודד מרעש. כלומר, פחות או יותר.


לקריאה נוספת:


Eigen, M. (1981) , The area of faith in Winnicott, Lacan and Bion. Internat. J. Psycho-Anal., 62: 413-433

Lewis, A. (1996), The patient’s Experience of the Analyst’s Subjectivity, In: “Meetings of Minds. Mutuality in Psychoanalysis., 65-93, Routledge, New York London.


תגיות: |

עוד בבלוג של ענבל מילר היללי

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ילנה קוזקביץ'ילנה קוזקביץ'18/4/2018

מקסים, מרגש. כתיבה מרגשת, אמיתית ומאוד מחברת. מאוד אוהבת לקרוא את הבלוג שלך, תודה!

הילה חן-עדניהילה חן-עדני17/4/2018

כתבת כ"כ מקסים ונוגע. מעורר מחשבה וממשיך להדהד בתוכי.. תודה. [ל"ת].