המצלמה המטפלת – על הסרט 'מי יאהב אותי עכשיו'

רות נצר | 23/8/2016 | הרשמו כמנויים

סרטם התיעודי של האחים היימן (2015) עוקב אחר כמה שנים ביחסיו של סער, הומוסקסואל נשא נגיף האיידס, עם משפחתו, מקבוץ דתי, שדוחה אותו, ועד קבלתם אותו בתהליך של דיבור כנה, בכי והטחות דברים קשים ביניהם.

יש הרגשה שהמצלמה – והאדם שעומד מאחריה - אפשרה לו ולמשפחה את התהליך. הלווי העקבי המאפשר, מאזין ומכיל ללא שיפוט של המצלמה שנמצאת שם - הוא המאפשר את הטרנספורמציה שמתרחשת.

כמו בסרטים תעודיים אחרים, המצלמה אינה רק מתעדת אלא היא בתפקיד המטפל.

המצלמה היא האיש המצלם, האיש שאחרי המצלמה, שנוכח שם, ומשתתף.

אולי המצלמה האמפתית היא המאפשרת את האומץ להתעמת ולומר דברים גלויים וכואבים. מאפשרת לבכות. מאפשרת את התהליך.

המצלמה מאפשרת למצולם להראות. המצלמה רואה אותו. רבים האנשים שמרגישים שהם שקופים ולא רואים אותם. שהם בבחינת רואים ואינם נראים.

המצלמה רואה אותם. מאשרת את קיומם. היא מאפשרת את ה - mirroring, את ההשתקפות במבט הזולת המשמעותי.

המצלמה היא "השלישי" המתווך, והיא גם הזולתעצמי.

שם הסרט – 'מי יאהב אותי עכשיו', שאלתו של זה שגילה שהוא נשא איידס, היא גם שאלתו הסמויה של סער. זו השאלה הסמויה של רבים מאלה שעושים עליהם סרט תעודי, שהם אנשים שחשים עצמם דחויים מהחברה ומעצמם בעקבות טראומות חיים.

אשמה ובושה הם מהמוטיבים החזקים שמביאים אנשים לטפול והסרט התעודי במקרים אלה מסייע להם לפרום ולמוסס אותם. שאלת הבושה והאשמה היא:

מי יאהב אותי עכשיו כשאני אשם ובוש בעצמי ומרגיש לא ראוי לאהבה; מי יאהב אותי, האדם פגוע החיים, שצל החיים נדבק אליו ונהיה חלק ממנו, עד שנדמה לו שהוא הצל עצמו.

נראה שהתשובה היא שהמצלמה אוהבת אותו!

המצלמה שמאפשרת לכל צופי הסרט העתידיים להביט דרכה ולאהוב אותו.

ואת עצמם עם צלליהם.

אכן הקולנוע מטפל בנו*.

• רות נצר. 'הקולנוע מטפל בנו', רסלינג. 2013.