לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
התבגרות מינית

התבגרות מינית

ד"ר ניצה ירום | 3/3/2015 | הרשמו כמנויים

התבגרות מינית: היבטי ההתבגרות, מושג ה'בדיעבד' והפיכת המיניות לטראומה

ברצוני להראות בפוסט הנוכחי כיצד תגובות ופרשנויות מצד המשפחה והחברה יכולות להפוך התנסויות התפתחותיות נורמטיביות של ילדים ונוער – לטראומטיות עבורם. מושג 'הטראומה', ויותר ממנו, מושג 'הטראומה המינית' הפכו לאבן יסוד באבחון פסיכולוגי של מצבי חיים; משתמשים בהם בתדירות רבה, באופן שעלול להכפיף את החוויה האישית לתווית ולפרשנות נתונות מראש. (בעקרון, כטראומה מינית תזוהה התנהגות מינית הנכפית של ילד או ילדה, נער או נערה, שהם קטנים או לא מספיק בוגרים כדי להבין את הנסיבות או חסרי כוח להתנגד לה, ולפיכך מדובר באלימות).

מבוכה הורית והעדר שפה למיניות

הצעירים של היום מבינים בטכנולוגיה ובמצבים חברתיים. יש שיאמרו שאבדה להם התמימות, אבל המציאות היא שהם מתמצאים ומבינים בתחומים רבים. בעקרון, ההתבגרות, הכוללת גם התבגרות מינית, מתקיימת כיום בעולם שבו הצעיר הוא סובייקט חכם, הטכנולוגיה – מתקדמת והוא נולד לתוכה, המיניות המוקרנת מן המדיה והפרסומות - מציפה, והסמכויות ההוריות והחינוכיות – בעלות עכבות ומבוכות בנושאים אלה כמורשת מהורים מופנמים שהזהירו מפניה או פגעו ונפגעו באמצעותה, ואילו השיח הציבורי העביר את הדגש בשיח על היחסים בין המינים - למישורים של חוק ועיסוק באונס והטרדה מינית, כלומר למקרי הקיצון הקשורים באלימות.

בהתפתחות הנורמטיבית תמיד עמדו ילדים מול 'חידת הספינקס' – מהות ההבדלים בין המינים ואופי ההתחברות המינית ביניהם (כיצד באים ילדים לעולם,ע"פ פרויד). הדרך שלהם להבין את הקשר המיני הייתה להראות זה לזו את ה'בולבול' והפות, לשחק ברופא וחולה. זה היה משחק תיקני בהתבגרות המינית, אלא שהשתקפותו בעיני ההורים-הבוגרים, כשגילו או מגלים את קיומו, זיכתה את המתנסים הצעירים בתוכחה. צעירים ובוגרים לא מעטים יכולים להיזכר כיצד 'נתפסו' בעת משחק שכזה, בהיותם בני 6-7 או בגיל מאוחר יותר, על ידי הורה או שכן, או בבית הספר על ידי מורה כלשהו – וזכו לצעקות ותוכחות, שהסבו להם בושה רבה. גם צעירים וגם בוגרים יכולים לזכור ולזהות את הבושה שנגרמה להם כיסוד שחותם את ההתנסות המינית הבוגרת: מאוחר יותר הם יכולים לזהות בעצמם התנהגויות של זהירות ואפילו הימנעות מגישושים מיניים, או התנהגות מינית מנותקת או מופגנת, כמעקף לאירוע טראומטי זה.


- פרסומת -

כך נעה תפיסת המיניות והיחסים בין המינים בתרבות הכללית כיום בקצוות שבין המופגן (והמנותק) ובין הפקדתו בידי החוק, ואילו ההורה הנבוך, וגם המורה, המדריך, המנהל - ינועו מול הילד והנער הפעיל והחשוף בין התעלמות וחוסר אונים לאימה וגועל. בפועל – המבוגר יגונן ויזדעק, אך חשוב שיוכל לחשוב על התבגרות מינית ועל סקס כעניין וקשר אנושיים, ולכוון את תגובתו לפי נחיצותה לבן ולבת, ופחות כתולדה של סערת נפש פנימית שלו. חשוב שהמבוגר ילמד להתייחס לפנים המיניות של עצמו ושל ילדו או ילדתו, המתנסים ונמשכים. בנקודה זו אפרוש תובנות מרחיבות לפתרונות זמינים מצד מבוגרים נבוכים כלפי ההתפתחות המינית של ילדם:

מושג ה'בדיעבד' וכיצד הוא מטביע חותם הפוגע בהתפתחות המינית

בדיונו במושג הטראומה, גרס פרויד שהאפקט הפוגעני והמטלטל הכרוך במושג ה'טראומה' איננו בהכרח פועל יוצא של האירוע עצמו, אלא הוא נובע מפרשנות מאוחרת לגבי האירוע, שניתנת לו בדיעבד. נניח, לדוגמא, שנערה השתתפה בשיעור התעמלות בפארק, ועבר גבר שהתחכך בה. אין זו חוויה נעימה כלל, לא לאשה ולא לנערה, שגבר זר פולש לגופה. אלא שבשנים האחרונות, הורים דואגים לילדיהם בסביבות משתנות ולא בטוחות של זמננו ובחברה שחצויה ביחסה למין, יראו בשיום כ'הטרדה מינית' ופניה לחוק - אופציה זמינה (הנכונה במקרים רבים, אך לא כבלעדית).

באור זה, הפרשנות שניתנת בדיעבד (של טראומה מינית, במקרה זה), בדרך כלל על ידי השתקפות האירוע בעיני המבוגרים בסביבה - יכולה להראות לנערה כך: המורה היועצת והמנהלת קראו לה לשיחה, העיתון המקומי 'כיסה' את האירוע כ'טראומה' ש'חשוב להתריע כנגדה בעירנו', והמבוגרים במשפחה ובסביבה צקצקו ודנו במעשה הנורא. הנגיעה המקורית יכולה להיות לא נעימה, וחשוב לתת עליה את הדעת ולגונן מפניה. אלא שבהתפתחות המינית של הצעיר או הצעירה מתקבעות התגובות והפרשנויות המביישות והנרעשות מצד הסביבה ומותירות חותם זה על יחסם למיניות בחייהם.

מצב שבו ילדה בכתה ו', שאומרת אפילו את המילים 'מחזור חודשי' בשיעור הדן בהתבגרות מינית (בנושא התפתחותה של הבת והאשה), וזוכה לקיטון של חרפות מצד הבנים והבנות בכתה על 'איך היא מדברת' – מצביע על העדר שפה לאיברים, לפונקציות וליחסים הקשורים במין ורביה. מסתבר, שבשעה שהצעירים מתפתחים ומשתנים, חשופים למראות ומתנסים בפעולות - הם מלווים במבוכה הורית; בתחום זה אין שפה, יש רק צעקות.

'סלפי-גוף' באינסטגרם: גועל ודאגה

נערה שגופה מבשיל זוכה למבטים מתפעלים. נער שמתבגר פיזית – נתפס פתאום כגבר, כבר לא ילד. עבור הורים ההתבגרות המינית של ילדם היא אספקט מביך, שצריך לעכלו, משום שאין הורה שרוצה ילד שעצמאותו והבשלתו יעצרו. אלא שנערה שזוכה למבטים מתפעלים, מגלה שיש לה 'סחורה' מבוקשת, ויש לה אמצעים להפגין את גופה היפה והחדש – לצלם אותו בסמטרפון או באיסטגרם, להציע תמונה או להיענות להזמנתה. העונג בחשיפה העצמית צריך להיתפס, אם כן, כהפגנה נורמטיבית של נערה את גופה הנשי המנץ, המזכה אותה בהתפעלות, כאשר הטכנולוגיה מספקת לה אמצעי ל'ראות' אותו ולהראותו. כבר נערות בנות 12 מתארות את רצונן ואת הלחץ שהופעל עליהן לצלם את גופן (או פעילות אינטימית). נכון הוא שהחוק כיום מגדיר חשיפת חומר אינטימי במרחב הויראלי שלא בידיעת הפרט המעורב כפעולה לא-חוקית, אלא שצעירות רבות (כמו נשים בוגרות) רוצות לצלם את גופן כשיקוף ליופיו וערכו. יש מהן שתספרנה שבמהלך הזמן, בין גיל 12 לגיל 17, הן למדו להכיר בתוצאות הלא-נעימות של מעשים אלה, ואולי ללמוד להסתיר את פניהן כשהן מצלמות את עצמן ושולחות את התמונות, או בודקות טוב-טוב למי הן שולחות אותם. אבל אקט הצילום עצמו הוא כיום חלק מן החיים.

הורים רבים המגלים שתצלום חושפני של בתם עלה ברשת, מתמלאים בעתה ואפילו גועל. נכון הוא שבפניה אל החוק ישנה פעילות הורית מגוננת. אלא שמיניותם של הבת או הבן הם המביכים, והיכולת להתייחס בהבנה לניסיונותיהם לעורר התפעלות ולהפעיל בגינה - אינם קלים לעיכול עבור הורה. מיניותם של שני הדורות מביכה זה את זה. אבל העובדה היא שכל הורה רוצה שילדו יתפתח. לפיכך במקביל, חייב ההורה להפגין את דאגתו כלפי ילדו - הוא דואג כי הוא מבין שיכולות להיות תוצאות פוגעניות בצד ה'כיף'. אם יכולה לאסור על בתה לצאת בבגד צמוד או חושפני מן הבית, אבל היא אינה יכולה להבטיח (כפי שניתן לראות גם בסרטים של פעם) שבתה לא תחליף לבגד צמוד או חושפני מיד בצאתה. בין הקטבים של איסור להתעלמות - האם יכולה לבחור להיות מעורבת, לא בהכרח מעודדת.


- פרסומת -

לא מילות האיסור הן ההגנה אלא היכולת לראות את ההתנסות כמאתגרת עבור הבן או הבת, כשההורה מלווה ומבין זאת, אך מחזיק ומשדר את אספקט הדאגה. הוא שם גבול, מציע לדחות בגיל או מתייצב במקום שנראה לו מסוכן מדי. 'הגועל' נידון בספרות המקצועית כתגובת המרה ליחס שהוא בין מבוכה לקנאה - שהצעירים מעיזים לעשות משהו שהוא נועז עבור המבוגר שגדל לבושה, אבל הם זקוקים ללווי של התפעלות ודאגה. לפיכך חייבים המבוגרים של היום לפתח שפה של קשר ורגש להיבט אנושי זה.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
זמירה כהן
זמירה כהן
פסיכולוגית
מטפלת זוגית ומשפחתית
אונליין (טיפול מרחוק), פתח תקוה והסביבה
יפעת הנדל
יפעת הנדל
פסיכיאטרית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
עידן צומר
עידן צומר
פסיכולוג
אונליין (טיפול מרחוק), חולון והסביבה
שגית שרון
שגית שרון
פסיכולוגית
רחובות והסביבה, מודיעין והסביבה, בית שמש והסביבה
דפנה פלגי לוין
דפנה פלגי לוין
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
עפולה והסביבה, נצרת והסביבה, יקנעם והסביבה
הילה חן
הילה חן
עובדת סוציאלית
מטפלת זוגית ומשפחתית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה

עוד בבלוג של ד"ר ניצה ירום

לזכרה של דורית - המשך הופתעתי מתגובות לפוסט שכתבתי לזכרה של דורית שיקיירסקי. הפוסט שלי בא לבטא כאב...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום28/5/2015

שלום ליאור. אני מודה לך על תגובתך לפוסט שלי ורוצה להבהיר: יש הבדל גדול מאד בין חשיפת רעיון, ובין חשיפת הגוף.
אני איני מפרסמת רעיונות באינטרנט - אני כותבת חומר מקצועי מתוך מחקר והתבוננות. איני מבינה מדוע שלהורי נערה יהיה דחף לחשיפת גופם - במקום לעזור לנערה מתבגרת ללמוד את גופה.
ד"ר ניצה ירום

ליאור בכרליאור בכר27/5/2015

קודם כל תודה. המאמר שלך מעניין אותי מאד ודוקא בגלל נושא שאינו קשור למיניות הנער המתבגר. הנושא שאני מוצא במאמר הוא, ההתמודדות עם הצורך בחשיפה. כי במהותה, אין הבדל בין חשיפה בפומבי של רעיון, של הגוף, או של אמוציות. בעבר החשיפה היתה זכותם של בודדים: שליטים, אמנים, עתונאים. היום היא אפשרית לכל אדם. מה אם במהותה, החשיפה הרגשית של אדם המפרסם את רעיונותיו כמוני וכמוך באינטרנט באה מאותו צורך שמזין את זה של המתבגר לחשוף את גופו? אז אולי יעזור לנערה המתבגרת לשמוע מהוריה שגם הם מתמודדים עם אותו הדחף להיחשף. זה יכול להוביל לדיאלוג שימשיך ויחזק את הקו שתיארת בסוף, לגבי הגנה שביכולת לראות את האתגר.

עדי פישמןעדי פישמן12/3/2015

תודה על מאמר מעשיר ומעורר מחשבה, וגם. ורק לחדד ולהוסיף,
שההבדל בין מענה נכון למענה מכונן טראומה נתון בעיני לא לאיזשהו סרגל שיפוט של מה כן ומה לא, אלא לעמדה הפנימית של המתערב.
התפקיד שלנו הוא לכוונן את עצמנו באופן מתמיד לעמדה פנימית מתאימה, שמאפשרת לנו לשים את הגבולות או לקיים את השיח שהילד/ה או הנער/ה כה זקוק להם.
עמדה פנימית של בושה, אשמה, מוסרנות, התחסדות, מבוכה או גועל תגרום לתהליך המכווץ שתיארת.
אם נהיה מכוונים נדע מתי לשתוק, מתי לכוון ומתי לומר אסור, ונדייק כמה שאנחנו יכולים.
ועוד: המעשה המיני הוא בעל עוצמה, וכשהוא מבוצע בהקשר הלא מתאים הוא כן עשוי לעורר תחושות של חוסר התאמה. ללא קשר לתגובת המבוגרים. עד שסקס הופך ל"חלק מעניין וקשר אנושיים" במובן הבריא יש עוד דרך לעבור, ואנחנו צריכים להיות כאן כדי ללוות אותה.
וגם, נכון, בראש ובראשונה לא להזיק ולא להפריע.

דר ניצה ירוםד"ר ניצה ירום4/3/2015

חוצפה וגניבת דעת. מר כרמי, זוהי חוצפה ומעשה לא אתי כשאתה מנסה להיצמד לדברי כדי להפיק תועלת אישית כשכלל איני יודעת מי אתה ולמה אתה כשיר. אני כותבת אל אנשי מקצוע וכדי לעורר תודעה ומודעות לנושא - איני מדברת על טיפול. התגובה שלך אינה מקצועית היא מעשה נואל שכלל אינו מקובל עלי, בוש לך !!!
ד"ר ניצה ירום

,