פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

הברירה הטבעית

אביגיל לב

היכון, הכן - Pay!

אביגיל לב | 1/1/2011 | הרשמו כמנויים

אז איך אפשר להתכונן? לאחרונה "הפורום לקראת תואר שני" מתמלא בשאלות, תהיות בקול רם, בעצות מבעלי ניסיון ובהצעות מגונות למיניהן. חלק מההצעות לסיוע מצריכות מאיתנו להזרים עוד מזומנים להשקעה המצטברת שלנו במניה הנקראת "תואר שני בפסיכולוגיה". אבל רגע לפני שאתם פותחים את הארנקים, ומפמפמים עוד יותר את המרוץ המטורף הזה, כי נראה שכולם סביבכם מוכנים למכור את הסבתא שלהם, ואתם לא רוצים להיות היחידים שלא – הנה כמה נקודות למחשבה.

כידוע התיק הראשון שרובץ עלינו במסע הזה, הוא קורות החיים. תיק כבד לכל הדעות.

לחלקנו יש ניסיון (מר?) באריזת התיק הזה ולחלקנו אין כלל (וכל מי שפעם נסע לטיול ארוך בחו"ל, עם תרמיל גב, יודע שלארוז את התיק היא אחת המשימות היותר מאתגרות). אז מה באמת אורזים בתיק המסע לפני שיוצאים לדרך? מה להשאיר בפנים, מה להשאיר בחוץ? מה סתם תופס מקום, מה חשוב באמת?

שאלות חשובות, ומסתבר שהתשובות הקונקרטיות עולות לפעמים ביוקר. יש מי שינסה להציע את מרכולתו ואת ידיעותיו, ולרוב יהיה זה מי שינסה לקצור כאן רווחים מהרבה טרום-מטיילים מבולבלים. הם אומרים: "אנחנו נבוא ונעזור לך לארוז את המזוודות למסע הארוך, שלא תשכח שומדבר חשוב בבית, אנו נציע רשימות עם תיבות קטנות לסימון "וי", קלסרים וחוצצים עם מדבקות, רשימות "עשה" ו"אל תעשה", כתובות, מספרים, תאריכים, נעביר אותך בפס הייצור, נלביש אותך בסטייל, נסדר את הפיגורה וכמובן את הפריזורה, רק תשב על הכסא, שב בנוח, סמוך עלינו, ננקה לך את האוזניים עם פונפונים, נמרח לך מסיכת פילינג ועל העיניים נניח מלפפונים, הנח פה את הידיים, קצת מניקור ופדיקור אף פעם לא הזיקו, תחייך חיוך גדול, *פלאש*, יצאת גדול!, עכשיו רק נעביר אותך ברנטגן וב-fMRI, נציב מולך מראה, נושיב אותך מול מסך ונריץ מולך את כל סרטי הילדות והבגרות, נוציא ממך החוצה את מי שאתה באמת, נשדרג אותך, נארגן לך מחדש את הסכמות, ואז ניתן לך עיפרון ביד ואתה תרשום הכל. זה לא אותו דבר בלעדינו".

ויש מי שיעדיף את השיטה הסוליסטית. לשבת לעת ערב עם כוס קפה ליד המחשב, לפתוח את הדפדפן, למלא אותו בטאבים ומידע מקביל מכל מוסדות הלימוד, לפתוח אקסל, לייצר טבלאות בניסיון לעשות סדר בדברים, קטגוריזציה וסימפליפיקציה (אבל בשום אופן לא אלימינציה! שחלילה לא נשכח לצרף צילום של תמונת פספורט על דף A4), לתת לכל מוסד את הצבע שלו (שבעה מוסדות = דגל הגאווה). ואז צריך להתחיל לשבת ולכתוב - כתיבה חופשית, מה שיוצא יוצא, ואז משכתבים, כמו תסריטאי טוב, שוב ושוב, למצוא את המילים המדויקות שמתאימות לנו - ולתת לאנשים לקרוא. לרוב, הסוליסט הקיצוני יעדיף שלא, ויבטח רק בעצמו, אבל נדחיק או לא, בסוף מישהו הולך לקרוא את זה. ואולי סוליסט זו מילה קיצונית באופן כללי, כי לרשותו תמיד קיים הפורום לתואר שני לשאילת שאלות, לקבלת עצות כנות ואינפורמציה ממקור ראשון ואפילו תמיכה רגשית לללא תנאי, יום וליל ולפנות בוקר.

שתי גישות, לשתיהן יש מקום, לשתיהן יתרונות וחסרונות - האחת ממוסחרת, השנייה מסתמכת על וולונטריות (משהו שיש לרובינו רקורד רחב לגביו, אז אולי לא נורא להיות לפעמים הצד שמקבל עזרה).

הביקורת הקשה שיש לי על הגישה הראשונה, היא שהיא לא באמת עושה לאף אחד את החיים קלים יותר. היא מגבירה את תחושת התחרות בינינו, היא מלחיצה ומייסרת את המצפון של מי שמתלבט ונוטה לא לפנות לשירותים האלו, שמא לא עשה די, היא מגבירה את הקושי העומד בין כה וכה בפני המוסדות לבחור מועמדים, שפתאום נקודת המוצא שלהם אינה שיוויונית (לא שתמיד היא כזו, אבל יש שאיפה לכך), זו שיטה שמנציחה פערים חברתיים, לא ידו של כל אחד משגת לשלם עבור ההייעוץ וההדרכה, וגם ככה התהליך כולו יקר מאד מאד והיא רק מכבידה על הכיס המחורר במילא שלנו.

בנוסף, היא לא יכולה להבטיח דבר. אין התחייבות נוסח "לא התקבלת – קבל את כספך חזרה". אתה תשלם, וייתכן שהסיכויים (לפי דיאגרמות שונות), אומרות שכעת אתה בקבוצה עם סיכוי גבוה יותר להתקבל, אבל בשורה התחתונה, אף אחד לא מבטיח לך כלום.

ויש גם את העניין המצפוני שהזכרתי בקצרה. קשה לנו עם הרעיון, שנורא רצינו דבר-מה אבל לא עשינו הכל בשביל להשיג אותו. נורא רצינו להתקבל לתואר שני, אבל לא הסכמנו לשלם את כל התשלומים הנלווים והנספחים לתהליך. מה זה אומר עלינו? שלא רצינו מספיק? שזה לא באמת חשוב לנו? האם חלקנו מרגישים שמונחת עלינו חובת הוכחה כלשהי, ומצויים בדיסוננס כשאיננו נאותים לשלם את כל התשלומים? הכוונה כאן גם יכולה להיות תשלומים אישיים וכספיים. יש גם מי שמבחינתו לתת לאדם נוסף לקרוא את קורות חייו הוא בבחינת מחיר אישי גבוה. אבל בעיקרון, כן, הכוונה לכסף ולשוק שמנצל בדיוק את החולשה ואת הדיסונס הזה של המועמדים על-מנת להרוויח. וזה לא פייר.

יחד עם זאת, עד כמה שנוח לי כרגע בכובע המבקרת, אני לא חפה מהדיסונס וגם אני אצטרך איכשהו ומתישהו לפתור אותו. ברגע האמת אצטרך להיות בכובע הצרכנית ולעשות את חשבון הנפש והכיס שלי. עד כמה אני מוכנה להשקיע, וזה לא קל עם הקול הקטן שלוחש לי "אם יש סיכוי קטן שיעזור, אז למה לא?" ויחד עם זאת, איפה משרטטים את הקו, וכמה באמת נדרשת עזרה מבחוץ וכמה אני יכולה לעזור לעצמי מבפנים? מניסיוני התשובה נמצאת איפשהו באמצע.

על מה אני בעצם מדברת? בפעם השנייה שניגשתי למתא"ם התלבטתי קשות אם להירשם שוב לקורס או לא. חרה לי הרעיון שמישהו מרוויח מהצורך שנקלעתי אליו. אבל בסופו של דבר, החלטתי ללכת על דרך ביניים שהתאימה לצרכים שלי. שילמתי, אבל לא מעבר למה שהייתי מוכנה, וקיבלתי את מה שהייתי צריכה וזקוקה לו - מלאי תרגילים חדשים, מסגרת לימודית נוחה בלי עומס במהלך השבוע, וזמינות של מדריכים.

במקרה של התואר השני, כמו במקרה של המתא"ם, יש שירגישו שהם מספיק מוכנים מבחינות מסוימות ויש שירגישו שהם צריכים רק חיזוק קל בתחום מסוים ושם יקבלו על עצמם את תשלום האין-ברירה. אי אפשר תמיד לבחור מה צריך ומה לא, זה לא טבעו של צורך. מה שכן ניתן לבחור זה את בחינת הצורך. לא חייבים לקחת את כל החבילה, ומותרת לנו הזכות כצרכנים נבונים לשקול מה אנחנו זקוקים לו באמת ועד כמה (מחקו את המיותר: קורס אקסטרא/רגיל/מקוצר/מורה פרטי רק לחלק של קומבינטוריקה ומעגלי וון).

אם כן, בוודאי שמתם לב שמילת המפתח פה לדעתי היא צורך. ולכן חשוב מאד שתבדקו אם לדעתכם אתם באמת צריכים את הסיוע הנוסף, ובאיזו מידה. כמו-כן, מוטב לצרוך את השירותים האלו, רק אחרי שבדקתם אלטרנטיבות חינמיות ולפני שתשקיעו עוד ממשאביכם (שגם ככה מוקדשים למטרה כבר כמה שנים, כולל עשרות שעות של התנדבות בשדה ובמחקר, כתיבת עבודות עד ארבע לפנות בוקר, העברת ניסויים בני חצי שעה ל-48 נבדקים במקרה הטוב ו-84 במקרה הרע, דמי הרשמה (450 כפול 7 זה..), קורסי מתא"ם, חל"ת מהעבודה לפני המתא"ם, שכ"ל ועוד ועוד ועוד).

ובכן, תתפלאו כמה אנשים יהיו מוכנים לעזור לכם במאמץ, ובמיוחד אנשים שהיו שם לפניכם ויודעים כמה לא פשוטה הדרך, וזו דרכם, אולי, להחזיר על כך שבזמנו עזרו להם. והם יסכימו לקרוא ולתת חוות דעת, ולעבור אתכם על המסמכים בעל-פה ובטראק צ'יינג'ס, ולא, הם לא יבקשו דבר בתמורה. תאמינו לי, יש לי לפחות חמש נשים שאני צריכה להודות להן על שעזרו לי. הן כולן עברו על קורות חיי, נתנו הערות, הארות ותובנות, דיברו איתי בטלפון אל תוך הלילה, ואני זוקפת לזכותן את הזימונים שקיבלתי לכל המקומות שנרשמתי אליהם.

עד כאן קו"ח. התיק הבא שצריך לארוז יהיה תיק הראיונות האישיים והקבוצתיים. לא פשוט להתכונן אליהם, וכאמור, גם אני צריכה לחשוב על הצרכים שלי בעניין הזה, כי דווקא שם אני נכשלתי.

השאלה הכי גדולה, היא האם אפשר להתכונן לראיונות, והשאלה הזו בעצם תלויה בטיבו של הריאיון. האם מדובר כאן במיומנות בפני עצמה שניתן להתכונן אליה באופן ממוקד? או שמא זהו עניין אקראי, סובייקטיבי, תלוי מראיין, שמידת השליטה שלנו בו קטנה, ואין טעם להתכונן אליו? ואולי מדובר כאן בסוגיה שדורשת הכנה הרבה יותר רחבה ומעמיקה, שלא נוכל לקבל במפגש אחד או שניים של הכנה אליו. כי אם נתייחס לרגע למטרה המקורית של הראיון, אז נראה שהוא זה שאמור לאתר את מי שמתאים למקצוע ולפוזיציה כמטפל. בזמן הריאיון, המראיין אמור להיחשף לאיכויות שלנו, ולחוזקות ולחולשות, וייתכן שלשם כך עלינו לעבור תהליכים מעמיקים יותר, וכאשר המראיין יפגוש אותנו, הוא ייראה מוכנות גדולה, ובן אדם שמשדר בגרות ומסוגלות להיות מטפל - להבדיל ממופע שיווקי שמאחוריו עומדת הכנה קצרה ושטחית יחסית.

לכן, יהיה מי שיגיד, ויהיה צודק, לדעתי, שההכנה הכי טובה לתהליך היא לעבור טיפול. טיפול רחב ומעמיק, או ממוקד יותר, ובאוריינטציה ברורה של חיזוק האיכויות שבנו שהופכות אותנו למטפלים טובים ומוכנים יותר.

כתבתי הרבה, כי יש הרבה מה לומר בנושא הזה.

אשמח לקבל תגובות מכל צבעי הקשת. חלק מהדברים נדונו בהרחבה גם בפורום בימים האחרונים, אך יש מקום להרחיב את השיח, ואפשר גם כאן, למען מי שלא מבקר הרבה בפורום לקראת תואר שני.

כמו כן, הייתי שמחה לשמוע את דעתם של המראיינים/גורמים במערכת, על התופעה ההולכת וגוברת, וכיצד הם רואים את העובדה שמועמד נעזר בשירותים כאלו ואחרים, לעומת מועמד אחר שלא, והאם לדעתם זה תורם/מזיק/לא מזיק/דיעה אחרת לגמרי.

תודה ובהצלחה,
אביגילב
תגיות: | | | |

עוד בבלוג של אביגיל לב

אמא ואבא שלי קיבלו ואזה לחתונה. ואזת חמר כזו, עבודת יד. הם שמרו עליה יפה, במקום מכובד במרכז הבית. אבל יום...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

adi dasadi das9/1/2011

לאביגיל. בתור מי שהיתה שם (ברת מזל??), אני יודעת כעת שתהליך הוא דבר מתמשך. את עוד לא יכולה לדעת ממש האם מתאים לך להיות מטפלת, את כן יודעת כרגע שזה מה שאת רוצה. נכונות + מודעות רחבה+ התמדה, לרוב = הצלחה. תמשיכי לנסות והלוואי שתהיה לך דרך מעניינת ומפרה. אני יודעת על עצמי שכל כך הייתי עסוקה באיך להתקבל שבקושי עסקתי בלמה אני רוצה את זה. פשוט רציתי והחוש ההישגי שבי משך קדימה. היום, כשאני אחרי התואר, אני מסוגלת לחשוב "נקי" יותר על הרצונות שלי ולהתבונן על כך בלי הלחץ. כל אחד עושה את הדרך שלו, בדרך שלו. עדין, עברתי ראיון. המסקנה שלי היא שחשוב גם(!) לדעת לעבור ראיון:) ואף אחד, אף אחד לא ידע איך את יכולה לעבור ראיון יותר טוב ממך. זו דעתי לפחות. בהצלחה!

יובל לוייובל לוי8/1/2011

מצבי קונפליקט?. למה? למה ללמוד פסיכולוגייה.. האם הבעל בהייטק יביא את הכסף?
זו ביקורת עם הומור.. :)

לה להלה לה6/1/2011

הי. בעקבות הדברים שכתבת וכחיזוק לדברייך: נכון שזה חשוב לדעת איך לכתוב את קורות החיים, ונכון זה חשוב לדעת איך להצליח בראיונות, כי זו אומנות באמת. אבל, יותר מכך, ואני לא בטוחה עד כמה אנשים זוכרים את זה לפעמים, חשוב לעבור תהליך (כמו שכתבת) קצת יותר עמוק, תהליך שבו נבחן את עצמנו ונבדוק האם אנחנו באמת מתאימים, מה הסיבה שיכול להיות לנו קשה בראיון אישי או קבוצתי, או שהיה לנו קשה להצליח בעבר, ובעיקר איפה עוד נוכל לשכלל את היכולות שלנו כמטפלים ולא רק ככאלה שעוברים ראיונות...ואז בתקווה שעשינו תהליכים לקוות שיהיה לנו מזל שיראו אותם באחד מ7-8 המקומות.
אביגיל, את כותבת יפה וכמו שאת יודעת זה לא הבלוג הראשון שלך שאני קוראת ,דרך הכתיבה את מראה הרבה חשיבה רגישות ועומק. אני מקווה שתוכלי להמשיך לעשות עם עצמך תהליכים, שתאמיני בעצמך ותביאי את עצמך לראיונות, ובנוסף שיהיה לך מזל, בהצלחה:)

גימלית יודגימלית יוד2/1/2011

המסע.... כתבת מקסים..נורא אהבתי את המטאפורה של התיק וההכנה שלו למסע. מאוד התחברתי למה שכתבת- "לא צריך לקחת את כל החבילה". אני נורא מסכימה, לא צריך עכשיו לרוץ ולהרשם לכל עזרה שרק מוצעת, ולדעתי האישית צריך לעשות הבחנה - יש קניה של הכנה טכנית, קצרה, שטחית- "שניים במחיר אחד/עשה ואל תעשה/איך תמכור את עצמך ואת אמא שלך ב300 מילים..." (נניח שזה משהו שאולי יכול לעזור לשלב קורות החיים). אבל, וזה אבל גדול, יש גם אופציה נוספת - דברים שמוצעים לנו שמהווים הכנה באופן שהוא מעמיק יותר, תהליכי ( מדבר כבר אל הרובד של הזהות וההתפתחות האישית והמקצועית). בכל אופן, כמו שאת יכולה לנחש אני בחרתי באופציה ב', בשימת דגש על הדרך, על המסע ולא על שורות תחתונות , כי זה מה שאני מרגישה שאני צריכה. לא צריכה שיבטיחו לי קבלה, צריכה שיבטיחו לי דרך. רוצה להאמין שמכאן כבר אקח את זה למקום הכי טוב שיש. בהצלחה לכולם!