פסיכולוגיה עברית

×Sergey Kovalevsky
Sergey Kovalevsky ©
זכור אותי

לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

דר ליאור גרנות

וּמִבַּעַד לָרֹךְ הַזֶּה – על רוך בטיפול, באהבה ובשירתה של מי-טל נדלר

ד"ר ליאור גרנות | 19/6/2014 | הרשמו כמנויים

ויש את הבכי. כשמשהו ננגע שם כל כך, מתפרץ ממעמקים הבכי הזה, כאילו שכבות על שכבות מודחקות של כאב ולא מודע ודברים שאין להם שמות, הכל צף, צף. הכל מתערבל. הקול נשמע רחוק, מאי שם, המלים הופכות לפס קול שאין בו ממש. בועה. ואז הזמן. השעון שמתקתק, הפגישה שמסתיימת, המטופלת הבאה שבדלת. רגע, חכי שניה. מבט. ברגע הזה שלפני הדלת. מבט אחד מסוים שיש בו שילוב של תחנונים וכמיהה וכאב ואין מלים, ובקשה לרוך, לנחמה, לפשוט, לראשוני. המבט הזה שאין לו מלים.
*
אני קוראת בספר החדש והנפלא של מי-טל נדלר, "ניסויים בחשמל" (ידיעות אחרונות, 2014). הכמיהה לרוך והמבט הרך על האחר ואל האחר לופתים אותי. הלב נכמר. כמו למשל בשורות האלו: "מה יהיה עם הכלב המסכן/ בבית השכן ממול./ כלוא בחצר האחורית,/ בודד ועצוב. מה עשה חוץ מלהיות הוא (...)". מה עשה חוץ מלהיות הוא. מה אנחנו עושים חוץ מלהיות אנחנו. כמה חמלה יש בשורה הזאת, כמה מבט, רואה עמוק וצלול. כמה רוך.

ואת הרוך הזה מבקשת הדוברת עבור עצמה בשיר שנקרא 39. הנה הוא כולו:

"מה קרה קודם? האם הפסקתי לאהוב אותךְ או הכרחתי את עצמי
לשכוח את פניךְ כדי שאוכל להתחיל לחיות. מעולם לא הצלחתי
לבקש ממךְ דבר.

39 מעלות חום ואני נטועה במיטה, מגדלת כמיהות
בוערות לאיזו אמא שתבוא עכשו ותחבוש לי את הרגל
או תשים מגבת קרה על המצח שלי, ותשיר לי שירים
ישנים מארץ לא מכאן

ומבעד לרוך הזה, שאהיה מוכנה לעשות הכל בשבילו,
אצליח לשכוח את החשבון הארוך והדפוק שלנו.
את הזמן הטוב ואת הזמן הרע, ואת מבטךְ החרד שחיכה
שעות ושחונות לקולי."
*

מי הנמענת של השיר הזה? אהובה? אמא? מטפלת? ואולי הן מתחלפות מבית לבית? – הכמיהות שבשיר הן ראשוניות כל כך, בסיסיות: לאמא שתשים מגבת קרה על המצח הקודח, תערסל את הנפש הקודחת בשירים ישנים מארץ לא מכאן.
הכמיהות האלו הן כמיהות למקום של טרם היות שפה: אני מדמיינת את הדוברת בשיר כילדה ואת האם המדומיינת, המפונטזת, זו שבבית השני, שרה לה שירים בשפה שאיננה מבינה, אבל לשפה הזאת יש היסטוריה עתיקה ונוסכת ביטחון; ואין זה משנה מה פשר המלים אלא משנה המוסיקה שלהן, משנה הניגון. גם המגבת הקרה איננה קשורה במלים; היא כמו תרופת הרגעה שמשקיטה את הבעירה הפנימית, שעוטפת אותה בגבול תוחם של קור ושל פיסת בד.
אני חושבת על הצירוף המיוחד: "מגדלת כמיהות"; הכמיהות לא פשוט היו שם, אלא הן הולכות וגדלות, צומחות, מרשות לעצמן להרגיש את תנועתן במרחב.
מהו המצע שבו יכולות לגדול הכמיהות הללו? – אני חושבת על הבית הראשון של השיר כמופנה לנמענת (אהובה או אמא) שהדוברת לא הצליחה לבקש ממנה דבר. משהו בה נסגר, נאטם: היה עליה או להפסיק לאהוב את הנמענת שלה או להכריח את עצמה לשכוח את פניה, אולי כדי לא להיתקל שוב ושוב בכאב הדחייה, האטימות והפחד לבקש. כדי שאפשר יהיה להתחיל לחיות. אבל ממצב של "לא להצליח לבקש דבר" – עוברת הדוברת כבר בבית השני של השיר לגידול כמיהות בוערות לאיזו אמא – – – הצירוף היפהפה הזה "מגדלת כמיהות בוערות" חושף בעיני את ההזדקקות העמוקה, הפעורה, ואני אומרת לעצמי שצריך הרבה אומץ להודות בהזדקקות הזאת בפני עצמך, לקרוא לה בשם, לאחר שלומדתְּ, הורגלתְּ, אולפתְּ – לא לבקש דבר. מהו הבסיס שעליו יכול להתפתח האומץ הזה? – אני חושבת שהבסיס הזה מוכרח להיות אהבה, כזו שיש בה תיקון.
"ומבעד לרוך הזה" – כך נפתח הבית השלישי. מי היא זו שמפנה את הרוך כלפי הדוברת? – זו אותה אֵם מדומיינת, ששרה שירים מארץ לא מכאן. האֵם המדומיינת הזאת איננה הנמענת שאליה היתה הפניה בבית הראשון של השיר. הרוך בעיני הוא של אחרת; אהובה או מטפלת, שמאפשרת בנוכחותה הרכה את התיקון בנפש. והתיקון הזה – לאחר שמתבסס – מאפשר להתפייס במידת מה (להתפייס, לא לגמרי לשכוח) עם הנמענת מן הבית הראשון, שאיתה נכתב "החשבון הארוך והדפוק".

אני חושבת על מעגל הדחייה שיש בשיר: בבית הראשון נראה כי המבקשת והזקוקה היא הדוברת, והנמענת היא זאת שדוחה אותה ("מעולם לא הצלחתי לבקש ממך דבר"), אבל בבית השלישי מתגלה לנו גם הצורך של הנמענת ונוכחותה הנעדרת של הדוברת למולה: "מבטך החרד שחיכה שעות ושחונות לקולי" ("שעות ושחונות" – איזה יופי). זאת אומרת שבבית הראשון אנחנו נתקלים בדחיה של אחת, ובבית השלישי בדחיה של האחרת; אבל בבית האמצעי ישנו הרוך. בבית האמצעי, בבית השני.
אני חושבת על טיפול כעל "בית שני", כזה שיש בו הזדמנות לחבר, להדביק, אולי לפעמים אפילו, בזהירות, לתקן – שברים שנוסדו בבית הראשון. והתיקון הזה מתרחש הרבה פעמים לא בזכות המלים או הפרשנויות או התוכן, אלא בזכות הנוכחות ההווה, הרכה; בזכות מנגינת הערסול של שירים ישנים מארץ לא מכאן, בזכות השתיקה שיש בתוכה את המבט הנוכח, בזכות היד המטאפורית הרכה המונחת על מצח קודח, כמו אומרת: אני אתךְ, אני קשובה לך, אני רואה את הצורך שלך.

והרוך הזה מאפשר לשהות בתוכו, בהתחלה בשקט, ללא מלים, עוד לא יודעות איך לקרוא לזה, למצב החדש שנוצר, אבל אז לאט לאט מתחילות למצוא שם מלים חדשות, שאפשר לשחק איתן, כמו עם קוביות. לבנות מגדל כזה ומגדל אחר, לפרק, להרכיב מחדש, ושוב, כמו שמתואר בשיר הנהדר החותם את הספר הזה:

קיץ בעונה אחרת

אז, כשפתאום הופיע קיץ בעונה אחרת
מצאנו מלים חדשות שלא היו לנו קודם,
וחזרנו עליהן בקפידה, ממששות
את הבטנה הרכה של כל עיצור והברה
כמו נווד שהחלב שהחמיץ בכוסו
התחדש על לשונו.

ושרטטנו וסתתנו וישרנו וחיזקנו ובנינו מחדש
בריכוז גדול את בניין האהבה הזה. מאז
למדתי הרבה: לשאול במקום לענות, להסס
במקום לפסוק, להחלש שלא מִפַּחַד,
להסתכל בעיניךְ ולא באדמה שנסדקה.

זה היה יום שבת פשוט ויפֶה.
בחוץ לא היתה מלחמה והכלב בהה בחלון
והחתולים זה בזה. את אמרת שהכי בא לך עכשו
חביתה, ואני חשבתי
בחיי, אני יכולה לחיות ככה לָנֶצַח.
*
השיר הזה מתאר בדיוק מופתי את המרחב המשחקי של טיפול, את המרחב המשחקי של אהבה: לשאול במקום לענות, להסס במקום לפסוק, להחלש שלא מפחד – אלא מידיעת היש, מן הביטחון ביש שנוצר בין שניים, בין שתיים, מן הבנייה האיטית, המושקעת של בניין האהבה, שנעשית בתחילה בשקט, ללא מלים, לאט, בלימוד אטי זו של זו – כמו שלימד השועל את הנסיך הקטן להתקרב אליו לאט לאט ללא מלים, כי המלים יוצרות אי הבנה. להתקרב ברוך, בהיסוס, עם סימני שאלה, לא סימני קריאה. ומתוך זה נולדות המלים החדשות שהופכות לשפה, שפה של יום שבת פשוט ויפה; שפת הרוך.

*
לקריאה בעניין קולות נשיים מושתקים ומדוברים, דרך עיון בשיר "שתן" מאת ריקי כהן: http://bibliothera...erapy/


עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

dvora ashkenazidvora ashkenazi21/6/2014

מילה טובה. ליאור,
תודה גדולה על השיתוף,
בפייסבוק מסמנים אינסוף LIKE מבלי לשים לב לתוכן, חולפים ומסמנים.
כן, יש אנשים שלא יודעים להעניק את הדבר החשוב ביותר, את אותו מבט ואת אותה מילה שעושים את ההבדל.
חשבתי - אפשר
לכתוב מילה ולקשט מסביב או בתוך האותיות(כמו בילדות)
לכתוב מילה ולעטוף אותה כמו מתנה.

תודה לך על כל המילם והרוך שאת מעניקה בפוסטים שלך

סילביה איילוןסילביה איילון21/6/2014

תודה רבה. תודה רבה...........................................

ליאור גרנותליאור גרנות21/6/2014

לדבורה היקרה -מלים טובות. תודה על קריאתך ועל תגובתך, על המלים הטובות שלך; וכן, לרוך יש כוח להמיס, וגם הפוך: לקשיות הלב או לאטימות יש כוח מחבל כל כך. השבוע עשיתי איזה תרגיל פרידה לקבוצת נערות, שבו ביקשתי מהן - בהשראת השיר הזה של יודית - לכתוב אחת לשניה רק מלים טובות. תרגיל המילה הטובה. לחלקן זה היה לא פשוט בכלל, למצוא מלים טובות - מלים של רוך - עבור נערות אחרות בקבוצה שאינן מחבבות. היה צריך ממש לכוון אותן כיצד אפשר למצוא את הטוב בכל אחת. ואחר כך - כשכל אחת פתחה את הדף שלה לקרוא את שכתבו לה - כמה פגיעוּת היתה שם, לראות מי כתבה לי מה, אם יש אולי מישהי שלא כתבה (על אף שההנחיה היתה שכל אחת כותבת לכולן) - - - כמה הרוך עבורנו הוא לא מובן מאליו. ואני חושבת על הרוך בספר של מי-טל - גם בשירים נוספים שלא התייחסתי אליהם כאן - המבט הזה, המבט שרואה את האחר ברוך כזה, בחמלה, בחסד. והמבט שמאפשר להביט בחסד גם על העצמי, לאפשר לו את החסד, את חסד האהבה. מסתבר שזה בכלל לא מובן מאליו.

dvora ashkenazidvora ashkenazi20/6/2014

כל הרוך הזה. הרוך הזה - לא צריך יותר מזה, יש לו הכח להמיס מבצרים ...
נזכרתי בשיר של יעקב גלעד ששרה יהודית רביץ
לא פעם זה קשה
אבל לרוב מילה טובה
מיד עושה לי טוב
רק מילה טובה
או שתיים לא יותר מזה.

כל כך מעט - כל כך הרבה

תודה לך , ליאור