פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×איור מאת Lera Kiryakova
Lera Kiryakova ©
זכור אותי
וְדִמְעוֹתַיִךְ רָצוּ עַל פָּנַי – על הורות, נפרדות ואֵם-תינוק

"וְדִמְעוֹתַיִךְ רָצוּ עַל פָּנַי" – על הורות, נפרדות ואֵם-תינוק

ד"ר ליאור גרנות | 4/8/2019 | הרשמו כמנויים

אֶת השורות האלה אני כותבת כשהתינוקת שלי ישנה בחדר השני.
(כתבתי רק שורה וכבר אני מפסיקה, הולכת לרגע לחדר להקשיב לקול נשימתה, להיטיב שמיכה.
הנה חזרתי).

אני נזכרת בשורה של טל ניצן מתוך השיר: "אחר-צהריים וילדה": "את מפריעה לי לכתוב את השיר עליךְ" (מתוך הספר: דומסטיקה, הוצאת עם עובד, 2002, עמ' 24) – חושבת על הכמיהה שמובעת בשורה הזאת לְיחד שהוא גם לבד: לכתוב עליךְ, כלומר לחשוב אותךְ, להיות אתךְ – אבל ממרחק- מה, שנוכחותך הממשית לא תפריע לי, שיהיה לי גם איזה אויר לעצמי, להתבוננות ,לחשיבה, לכתיבה, לאני בתוך היחד הזה.
ומה זה היחד הזה, מה זה היחד שמערבב בתוכו אמא-בת (או אמא-בן/ אבא-בת/ אבא-בן)? – היחד שמורכב מה"הורה" שאני (וזה קורה בבת-אחת – "הורה" – הייתי עד עכשיו אשה לעצמי, פתאום אני "אמא של"), מהילדה שהייתי, מהילדה שלי - - - איך אפשר לראות בילדים שלנו נפרדים – כלומר הם לכשעצמם – מבלי לראות אותנו בהם, מבלי לערבב את הצרכים שלנו ואת הפחדים שלנו ואת הכמיהות שלנו עם אלו שלהם?

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן כתב:
"ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים הֵמָּה דרככם אך לא מִכֶּם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר –
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם (...)"
(מתוך: "הנביא" , הוצאת מודן, עמ' 14).

אלו שורות שיר יפות מאד, אבל כיצד אפשר לעשות את ההפרדה? – הילדים שהיינו מגיחים אל חדר הילדים של הילדים שלנו – תמונות, זיכרונות, הבזקים - - - פיטר פן וונדי נותנים להם יד ורוקדים במעגל. ומי אנחנו? – אמא/ אבא, ילד/ה? ברגע שאנחנו נהיים הורים אנחנו מפסיקים להיות ילדים? האם יש מן קו גבול שמבדיל את ה"הורה" (איזו מילה זאת "הורה", להורות, מורה... מילה סמכותית, מרוחקת במידת מה, מלמדת) מהילד.ה שהיה? ומהילד שלו.ה?

(זיכרון: טיפול דיאדי שטיפלתי פעם בילדה ובאבא. אנחנו משחקים דג מלוח. הילדה סופרת: אחת-שתיים-שלוש, דג מלוח, ואבא מחבק והיא מחובקת והם צוחקים צחוק משוחרר. כשאני סופרת – האבא מתקרב אלי – אחת שתיים שלוש דג מלוח – אבל נזהר לא לגעת. הילדה מבקשת: בואו נשחק במשפחה, תהיו אבא ואמא ותלכו לישון. הילדה- ילדה. אני והאבא- מבוגרים שמשחקים במסגרת טיפול. עד כמה מותר לילדים שבתוכנו להגיח, עד כמה הם שותפים במשחק?)

ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן משרטט את ההפרדה: יש אתכם ויש את ילדיכם, תנו להם להיות הם.
אבל אני חושבת על שורות של אלתרמן, שבהן דמעות הנמנעת – הבת – רצות על פניו שלו:
"בלילה זה שמעתי אֶת בכיךְ בכר./ רעות וחנוקות בכיתְּ./ בלילה זה עמדתי בחלון הקר,/ להיות אתךְ מבעד לזכוכית (...)// ואת בכיתְּ כי רע. כי רע ומר, בתי./ ואת בכית עוניךְ וחדלונךְ./ אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי, את השקוף וצח כחלונך (...)// ואַתְּ ראשךְ כבשת, ואת טרפת בַּכָּר./ ודמעותיךְ רצו על פניי/ הגישי את עולביךְ לחלון הקר,/ הביאי את גרונם בין ציפורניי (...) – והסיום – בשורות האלה: "את ישנה בכר אשר עליו בכית./ והס. רק עצמותיי מכות נקם." (נתן אלתרמן, מתוך: שמחת עניים, מחברות לספרות, 1941).
בכייה של הבת נרגע והיא ישנה, אבל האב לא מסוגל להירגע מהעלבון.

אני חושבת על כמיהה הורית לקחת מילד כאב – לכאוב במקומו; ועל התכווצות הלב כאשר עולבים בו או פוגעים – דמעות הילד הרצות על פני האֵם, הכעס והעלבון שלה שאולי חזקים אף מאלו שלו, כמו שכתבה ושרה חוה אלברשטיין בשיר ילדים ששמו "השריטה": "מה קרה לה, מה קרה –/ מה קרה לה לשריטה/ שקיבלתָּ כשנפלתָּ/ ונתקלתָּ במיטה// איפה השריטה עכשיו/ לא רואים אותה כמעט/ כבר שכחנו איפה היא/ במרפק או בכף היד// רגע רגע הנה כאן/ עוד נשאר סימן קטן/ שמזכיר לךָ ולי/ שאתה גיבור שלי// עד הבוקר לא תזכור/ מה כאב לך כל-כך/ כל הצער יעבור/ אבל אמא לא תשכח". (מתוך הדיסק: "שביל החלב – שירי ערש", חוה אלברשטיין, אן.אם.סי, 2007).
השריטות שטבועות בנו, גם לאחר שעברו: אלו של ילדינו ואלו של הילדים שהיינו, ואלו שאנחנו אפילו לא זוכרים אותן אבל הן זוכרות אותנו וממשיכות להפעיל אותנו, להתוות לנו ממה לפחד, ממה להימנע, להתוות לליבנו ממה לפעום בחוזקה לעתים ללא פשר גלוי - - -

(התינוקת שלי התעוררה, מלמול מתוק, בכי. האכלתי אותה, נרדמה, חזרתי.
הלילה מתקצר.
השעון שלי נקבע לפי השעון שלה).
*
אני משוטטת בין המלים, בין האני-לאַתְּ, בין האמא-לילדה, הרבה שאלות (השאלה הגדולה: איך אפשר להפריד?), אין כמובן תשובה אחת ברורה, אין נוסחה ואין דבר-מה שאוכל לכתוב כעת באופן סדור, ליניארי. עכשיו זו בו-זמניות, כמו של יחידת אֵם-תינוק, כמו של דמעות התינוקת הרצות על פניה של האֵם, בו-זמניות, שעכשיו אני כותבת אותה ככה:

אמא, ילדה.
ילדה, אמא.
צחוק שלךְ, צחוק שלי. צחוקךְ מתערבב בצחוקי מתערבב בצחוקךְ, נשיקה.
על מה אַתְּ חולמת עכשיו.
איך אשלח אותךְ אל הגן.
לעטוף.
אני -אותךְ – אוהבת – הכי.
אַתְּ דומה לי בזה ובזה ובזה, ובזה – אַתְּ שונה.
שירים עתיקים שאני שרה לךְ,
רובם בעברית, אחד בהונגרית – שפה שעטפה אֶת אמא ילדה.
אף שלי, אף שלךְ,
מי הכי, והכי והכי,
בזהירות, שלא תפלי, כל הכבוד! אהובה שלי, נהדרת שאת, והכי.
חיבוק חיבוק, עוד חיבוק
נשיקה,
קוקו, איפה אמא, הנה אמא! איפה יְעֵלָה, הנה יְעֵלָה!

*
לקריאה על טיפול רגשי שאני מציעה להורים המבקש להוות מרחב לעיבוד חווית ההורות, שכוללת את המפגש הרגשי עם ההורה שהם, הילד.ה שבתוכם והילד.ה שלהם. הטיפול עשוי לשלב בתוכו מפגש עם שירים על הורות ועל ילדוּת וכתיבה:
http://bibliothera...rents/

עוד בבלוג של ד"ר ליאור גרנות

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.