'נימפומאנית'
שמואל ברנשטיין | 29/5/2014 | הרשמו כמנויים
מומלץ לצפות קודם בסרטו של פון-טרייר!
זליגמן, גבר כבן שבעים, חוזר לביתו מן המכולת ובסימטה אפלולית הוא נתקל בג'ו, אשה כבת ארבעים, השרועה חבולה על הדרך. הוא נגש אליה והיא מתעוררת ומביעה התנגדות שיזמין אמבולנס, אבל מסכימה להתלוות אליו לדירתו. לבושה בפיג'מה שלו במיטה בדירתו הצנועה, הוא מגיש לה תה בחלב והיא נענית לספר לו מה עבר עליה, אבל בתנאי שיקשיב לסיפור שלה מן ההתחלה. זליגמן מסכים ומתחיל ביניהם דיאלוג המתנהל כמעין וידוי של ג'ו, והוא מגיב בהערות מפרשות או בהתייחסויות אינטלקטואליות מגוונות. סיפור קורותיה של ג'ו מוצג כפרקים המשחזרים תקופות שונות בחייה ובסיום כל פרק יש חזרה להווה, לדיאלוג ביניהם, עד לפרק השחזור הבא מחייה.
הדיאלוג הזה, מתקיים בין שניים המייצגים קטבים מנוגדים בתכלית: גבר, מבוגר, בתול א-מיני, אתאיסט מרקע יהודי, בעל השכלה רחבה ונטיות אינטלקטואליות, ואשה, בדמי-ימיה, נימפומאנית, אתאיסטית מרקע נוצרי, שבחרה להפסיק את לימודיה (רפואה), המביעה התנגדות לכל סוג של התפלספות יומרנית ומקדישה את חייה להתנסויות מיניות תוך התכחשות למקומה של האהבה.
נראה שכניגוד לעמדה הפרובוקטיבית של ג'ו, המכחישה כל דבר נשגב שביחסי המינים, הסרט בא דווקא להוכיח את אותו המשפט שחברתה של ג'ו, בי, אשר סחפה אותה בנעוריה למסע של גילוי המיניות בדרך של פרובוקציות המובילות למין מזדמן, חוזרת עליו באזניה: "המרכיב הסודי של המיניות היא האהבה".
ג'ו מתריסה ומורדת במצפון המבוסס על מורליזם דתי ומכריזה על עצמה רעה. שותפה לדיאלוג, זליגמן, מפגין עמדה אתאיסטית ליברלית ומבקש להוכיח לה שאיננה עושה רע אלא טוב. כך למשל, בפרק העוסק בנעוריה, ג'ו מפתה ברכבת גבר המנסה להשמר מפניה משום שהוא נוסע כדי לשכב עם אשתו המבייצת, אחרי שהחליטו, כנראה בשלהי תקופת פריונה של אשתו, כי הם מעוניינים בילד. בשיחתה עם זליגמן היא מדגישה את הרוע שלה בבצעה בו מין אוראלי, בדרכו אל אשתו, שבכך אולי מנעה מהם את ההזדמנות האחרונה לילד. זליגמן המשכיל, מסביר לה שזרע שאוחסן זמן רב נוטה לההרס ולהיות עקר ובכך שפיתתה אותו, חידשה את ייצור הזרע ואולי תרמה ליכולתו להפרות את אשתו כפי שתכננו...
זליגמן מייצג את האובייקט היודע-כל מתוך לימוד אינטלקטואלי ולא מתוך התנסות. ג'ו, מתנסה בכל דבר ולומדת את עצמה ואת גבולותיה. היא מפגינה נאמנות לעמדה זו בכל מחיר עד כדי שבירת הקונבנציות הבסיסיות ביותר של החברה: עזיבת בנה ובן-זוגה בשל אי-מוכנותה לותר על התנסות מזוכיסטית שהיא עוברת. בו בזמן, בעבודתה המשגשגת כגובת חובות, היא מצליחה באמצעות רגישותה הסדיסטית לגלות את חולשותיהם של בעלי החוב. באמצעות סיפורים מעוררים, היא מביאה אדם לגלות את נטיותיו המיניות הפדופיליות הסמויות, עליהן לא ידע בעצמו. שם היא גם מגלה נדיבות ומפצה אותו בפלשיו. לזליגמן המופתע, שבהיותו אינטלקטואל סגפני וחייו דלים בהתנסויות של ממש, מתקשה להבין את נדיבותה כלפי פדופיל, היא מסבירה שחשה כלפיו חמלה על החשיפה המשפילה והטראומטית שגרמה לו. היא יודעת מנסיונה שאדם מסתיר מעצמו דברים רבים ומגלה אותם רק בדרך המקרה של ההתנסות האישית. כך היא גם מאתגרת בכעס את קבוצת הנגמלות מהתמכרות לסכס בהתריסה שהיא נימפומאנית ולא 'מכורה למין', המונח המועדף על ידן, וכמו שלוקחת בבוטות את מלוא האחריות על עצמה, כך גם מטיחה בכל משתתפת את האמת הכואבת שלה, אותה היא מנסה להסתיר תחת הכותרת של 'מכורה'.
יוצאי דופן בין סיפוריה של ג'ו בפרקי השחזור, הם הקטעים העוסקים בה כילדה לצד אביה: אלו יחסים מיוחדים של קרבה ואהבה, הבולטים עוד יותר על רקע של האם המופיעה כקרה ומרוחקת – Cold bitch מכנה אותה ג'ו. האב נראה לוקח את ג'ו הילדה אל היער הסמוך ובו מספר לה אגדות יפות על עץ המילה (מילה בצרה – Ash tree) שהוא כה אוהב. לעץ זה ישנה גם נימפה הקרויה על שמו ונימפה היא אלת טבע מיתולוגית שממקור שמה לקוחה הפסיכופתולוגיה הסכסואלית המכונה נימפומאניה בה מאבחנת ג'ו את עצמה. יתכן ומסתתרת כאן אלוזיה אדיפאלית – האב כה אוהב את עץ המילה וג'ו מתאווה להיות נימפת העץ. נראה שמחלתו ומותו המהירים והטראומתיים של האב בנעוריה, הם גורם נוסף לקרירותה של האם, לנסיון שלה להרחיק עצמה מכל קשר רגשי ולהתייחס למין כביטוי לתשוקה פיזית בלבד. כמו וברגע מותו של האב, בו חוותה עוררות פיזית, היא המירה את שאריות יכולתה לאהוב לתחושה של עוררות מינית. כשהמיניות הסוערת שלה עם ג'רום בן זוגה, אינה מספקת אותה יותר, ג'רום עצמו מכיר במגבלות היכולת שלו לספקה ומציע לה להתנסות גם עם אחרים. רדיפת הסיפוק המיני שלה ממשיכה במין מזדמן וללא עכבות, אך היכולת שלה להנות פוחתת והיא נזקקת לחויות קיצוניות יותר, עד ללשכתו של סדיסט מקצועי אשר החבלות שמלקותיו משאירות בה, גורמות לה להפסיק לקיים יחסים עם גברים.
שיאו של הסרט הוא בסיום: ג'ו מדברת על היכולת להרוג שהיא טבעית לאדם, היא אף ניסתה להרוג את ג'רום, אהובה לשעבר, כשהוא מתגלה לה יחד עם הצעירה שגידלה וחנכה כיורשת לעסקיה המפוקפקים, והתלמידה אף עלתה על מורתה. אבל שוב, זהו זליגמן שמעמת אותה עם האפשרות שלא באמת רצתה להרוג אותו, שהרי לא דרכה את האקדח האוטומטי בו ניסתה כביכול לירות בו. הוא הסגפן הנמנע מהתנסות שאיננה אינטלקטואלית מזהה מיד את ההמנעות שלה מהתנסות באקט היחידי בו לא התנסתה עדיין, או לחילופין, את הטוב המסתתר מאחרי הרוע המוצהר שלה. תאור מסע הגילוי העצמי הכן והכאוב שלה, פועל על זליגמן הבתול שבחר בחיי סגפן נזירי והוא מתעורר בלילה ומגיע לחדרה ומנסה להכנס למיטתה – היא, כשחרזדה בסיפורי אלף לילה ולילה, או כבתפקידה כגובת חובות היודעת לספר סיפורים מפתים, עוררה בוידוייה את המיניות הרדומה שלו והביאה אותו להתאוות להתנסות ממשית - הנימפה הצליחה להחיות את הגבר העצי. אלא שכאן, גם היא נכנסת למצב מסוכן: אם תרשה לו לחדור אליה, זה יהיה כמעין אינססט עם מי ששימש לה כתחליף אב, מה שבולט עוד יותר, על רקע יחסי הקרבה היפים שלה עם אביה עד למותו, וקרבה רגשית כזו היא אינה מרשה לעצמה – בה נלחמת כל הזמן בנסיונה להכחיש כל רגש ולדבר על כל מה שנלווה ליחסי מין כאשליות דמיון. כך היא דוחה את ההזדמנות לאיחוד הניגודים בדרך המינית בה בחרה עד כה, וגם מתנסה בחוויה היחידה שעוד לא התנסתה בה – היא הורגת אותו באקדחה. נותרה אם כן רק חוויה אחת שלא נתנסתה בה וזו האהבה, או אולי אפשר לומר שאהבתה נותרה סמויה ומסורה לאביה – בלתי מפותחת. אילו היתה נענית לזליגמן, היתה גם מאשרת בכך את טענתו שיש בה גם טוב, טענה שעמלה כל הזמן להכחיש ולהדגיש דווקא את הרוע שלה.
בחלציה הפצועים והחבולים בעקבות ההתנסויות המיניות האינטנסיביות ובמיוחד האפיזודה הסדו-מזוכיסטית, ג'ו מביאה על עצמה מצב של הנזרות, זליגמן הנזירי מתעורר במהלך הדיאלוג המוזר שלהם ומבקש להתנסות, ובכך מאירים לנו את הקרבה הפוטנציאלית בין שני הקטבים הכה מנוגדים שהיא וזליגמן, הנימפומאנית והנזיר, מייצגים – שניהם בודדים וחסרי-אהבה. ואולי אכן "המרכיב הסודי של המיניות הוא האהבה"...
הנימפות מילה (meliae), הן אחיותיהן של האיריניות הנוקמניות, שנולדו יחד ממפגש טיפות הדם של אברו המסורס של אורנוס אל השמים, עם גאיה, אלת האדמה. המסרס היה כרונוס, בנו של אורנוס. גם במסעה בזמן של ג'ו, שגדלה ללא אהבת אם, אפשר לראות מסע נקמה בגבר, המסתיים בירי בגבר האבהי שהציל אותה והקשיב לה בנדיבות ובאמפטיה. אביה האהוב אבד לה במותו וכל גבר אחר בחייה פגע או נפגע, כמו ובדרכה הסדו-מזוכיסטית, ניסתה להביס את הצורך באהבה – מקור הכאב הנצחי. סרטו של פון-טרייר מדגים איפוא לפנינו, דרך טיפול מורכב בשאלה הפרוידיאנית "מה רוצה האשה?” את המאבק הנצחי, הטראגי, בין המינים, ואת האשליה השברירית שבפנטזיה של איחוד הניגודים באהבה.
