פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
התנך וטבע האדם - סיפור גן עדן

התנ"ך וטבע האדם - סיפור גן עדן

ד"ר עפר גרוזברד | 15/6/2013 | הרשמו כמנויים

קוראים יקרים, מאחר ואופיה של החשיבה המסורתית - קולקטיבית מתגלה בכל הדרו בסיפורי התנ"ך אתבונן בכל יום שישי בסיפור אחד מסיפורי התנ"ך וכיצד הוא יכול לתרום לנו להבנת טבעו של האדם.

סיפור גן עדן הוא סיפור על מאבק האדם בסמכות הרוצה לשלוט בו. אלוהים בונה את גן עדן ומציב שם ברוח משחקית את עץ החיים ועץ הדעת כמו גם את האדם אבל אוסר על האדם לאכול מעצים מפתים אלה. משהו סדיסטי יש בדמות סמכות זאת המציבה את האדם בקונפליקט בלתי אפשרי - לא לאכול מעץ המעניק חיי נצח וגם לא לאכול מעץ נוסף המעניק חכמה והבנה. כזה היה האב הקדמון (מקווה שהקפיצה מאלוהים לאב הקדמון מובנת) - משתמש בכל הטריקים האפשריים לשלוט במי שכפוף לו. הנחש הוא זה שמגלה לאישה את האמת הפשוטה - אם תאכלי מעץ הדעת תהיי כמו אלוהים - כמו דמות הסמכות - ואז הוא לא יוכל כבר לעשות אתך מה שהוא רוצה. עתה אוכלת חווה מפרי עץ הדעת ונותנת גם לאישה אדם. אז הם רואים שהם ערומים, מתביישים ותופרים להם בגדים. מעניין הדמיון לעולם הילדות. ילדים קטנים לא מתביישים שהם רצים ערומים. אולם מגיל מסוים הם מתחילים להתבייש. זהו הרגע שבו האדם יכול לשאול את עצמו איך הוא נראה על ידי אחרים. בושה בעצם הגדרתה היא בעלת מיקוד שליטה חיצוני ואם לא רואים אותי עושה משהו לא בסדר לעולם לא אתבייש (בניגוד לאשמה). מעניין גם לשים לב שבעברית מוצאה של המילה "בושה" הוא מהמילה "מבושים". הבושה הראשונה היא להראות ערום. כשאדם וחווה שומעים את קול אלוהים הם נבהלים ממה שעשו ומתחבאים. כעת אלוהים נוקט במניפולציות. כאלוהים הוא הרי יודע היכן הם ובכל זאת הוא שואל "איכה?" זוהי דרכו של דמות הסמכות הקדמונית. לא לשתף את הכפוף לו בתובנותיו אלא לשחק עם קורבנו, לבחון אם הוא משקר לו וכדומה. כך מגביר הוא את שליטתו.
האדם מתוודה שאכל מעץ הדעת משום שחווה פיתתה אותו. כעת פונה אלוהים לחווה והיא מאשימה את הנחש בפיתוי. אלוהים לא אומר לאדם "אתה אחראי למעשיך". בחברות מסורתיות - קולקטיביות של העבר וההווה אין אחריות אישית. למעשה, האשם הוא לא מי שבצע את העברה אלא מי שהסית אותו. זאת משום שבחברה קולקטיבית הפרט נתון להשפעות רבות מבחוץ והוא מתקשה לסמוך על עצמו. על כן אלוהים מעניש קודם כל את הנחש, לאחר מכן את חווה ולבסוף את האדם. העונשים הם חמורים ביותר ולכל החיים ואין אפשרות מחילה. עונשה של האישה הוא שהאדם ימשול בה כפי שרצה אלוהים -האב הקדמון - למשול באדם. כעת יש פיוס מסוים ואלוהים מעניק כותנות לאדם ולאשתו אבל מגרש אותם מגן עדן והסיבה המצוטטת היא: כדי שלא יאכלו מעץ החיים ועתה באמת יהיו כאלוהים - בעלי תובנה וחיי נצח.
האדם המודרני הרוצה שילדו יעלה עליו במובנים רבים וודאי שכח את כור מחצבתו - האב הקדמון רצה לשלוט ופחד שילדיו יעלו עליו. הוא משתמש בכל טכניקה אפשרית כדי לבסס את שליטתו.

ספור זה שופך אור על רגישות ההסתה בחברות מסורתיות - קולקטיביות בהן האדם אינו חווה את עצמו נפרד מן הקבוצה וכמה יש צורך לתבוע את האחריות מהמנהיג המסית ופחות מההמון המוסת. כשהאדם אינו נפרד מן הקבוצה באמת קשה לתבוע ממנו אחריות אישית משום שהוא נעדר את התשתית הפסיכולוגית האחראית להתפתחות אחריות אישית. ההסתה בחברות אלה היא קלה במיוחד ובני חברות אלה אף מצפים שהמנהיג יישא באחריות ולא הם. ובקפיצה חדה לימינו אנו - מדיניות איום על חיי המסית או המנהיג אינה מקובלת במערב שבו כל אחד אחראי לעצמו והמנהיג נבחר על ידי העם באופן דמוקרטי. אולם על פי אופי חשיבתם של בני חברות מסורתיות - קולקטיביות החשים שהמנהיג הוא זה שאחראי להתנהגותם יש הגיון רב בעמדה זו.

שבת שלום
עפר

קישור לספר:

http://www.bialik-...j7eq7

קישור לשני הפרקים הראשונים בספר:
http://www.hebpsy....=2941


עוד בבלוג של ד"ר עפר גרוזברד

אז הפעם קצת על פוליטיקה. אולי מקום טוב להתחיל בו זה הסיפור הטורקי. סגן שר החוץ דני איילון השפיל את השגריר...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.