על שקט ושתיקה
פרופ. עמיה ליבליך | 6/5/2013 | הרשמו כמנויים
מאמר יפה של אניטה שפירא, על השתיקה, הביא אותי לדבר כאן על השקט. שקט ושתיקה הם בני זוג. השתיקה היא סוג של מעשה, והשקט הוא תיאור מצב. האדון הוא תולדה של הגברת... ועוד, ברור כי בזמן השתיקה מתרחש דבר מה, אני בוחרת לא להגיד, לא לצעוק, לא להתייחס – מעין "אין תגובה". השקט הוא כלל לא מעשה אדם, הוא מצב מבורך הקיים בטבע. האדם יכול בעיקר להפר אותו.
וכל המחשבה הזו כרוכה אצלי באוטובוסים וברכבות ישראל. הכיצד? למרות שאני מחזיקה ברישיון נהיגה ובמכונית, אני מרבה להשתמש בתחבורה ציבורית. זאת מכמה סיבות: במגמה ירוקה להקטין את הזיהום של עולמנו, בכדי להוזיל את הוצאות המחיה שלי, ועל מנת להיפטר מבעיות חנייה בעיר הגדולה. וכך, כדיירת יפו, אני נוסעת באוטובוס אל ילדי הגרים במרכז תל אביב, ומשתמשת באופן קבוע ברכבת לנתניה כדי להגיע למכללה האקדמית לחברה ואמנויות, שבראשה אני עומדת, כידוע. אני נוהגת לקחת אתי חומר קריאה: ספר, עבודה של תלמידי, או חלק מעניין מעיתון "הארץ" המגיע לביתי, וכך אני מרגישה שביכולתי לקבל בסבלנות את ההמתנה הדרושה, וגם במהלך הנסיעה אינני מבזבזת חס וחלילה את הזמן...
אולם, לאחרונה אני סובלת מרעש כה רב באמצעי התחבורה הציבוריים שיש ואני שוקלת מחדש לחזור למכונית שלי, רק מסיבה זו. המקור לרעש הינם הטלפונים הסלולריים הארורים. דומני כי יש רצף הכרחי במקומותינו: אדם עולה לאוטובוס ומתיישב, או עולה לקרון הרכבת ותופס את מקומו, ומיד נשלף מכשיר הטלפון לשיחה בקול רם, שיחות חברתיות, רומנטיות או עסקיות מכל המינים. תיקון: לעיתים קרובות מלווה השיחה הקולנית כבר את העלייה, כאשר רכישתו או הצגתו של כרטיס האוטובוס נעשית בפנטומימה. ברמז מבקשת הבחורה ממני שאזיז את התיק שלי ומתיישבת בלא כל תשומת לב להווה הנוכח, בעוד היא מתוודה על כישלון הדייט של ליל אמש בפני חברתה: "ואני אומרת לך, שושי, אחרי הכל הוא אפילו לא הציע לשלם במסעדה! מה הוא חושב לעצמו, היית רואה איך שהוא נראה!" מילא, חוסר הנימוס כלפי הנהג או כלפי. אבל הרעש! אנשים מדברים בשלל שפות, עברית, ערבית, רוסית ועוד. בקולי קולות אני שומעת על בעיות ההיריון של זו, וחובות הטלפון הבלתי סבירים של זה. לא פעם מריבות שלמות עם בן זוג או איומים על המעביד נחשפים בשיחות, כאילו המדברת או המדבר נמצאים בחדר מבודד ולא בנוכחות עוד כמה עשרות שומעים. שמעתי שיהיה אולי קרון שקט ברכבת (אגב, ראיתי כאלה במסעותי בעולם) והוא יעלה במשהו את מחיר הכרטיס. אבל עד אז, חלום באיספמיה הוא לקרוא מאמר ברכבת ישראל. אטמי אוזניים תגידו? עלי אלה אינם פועלים. וזה פשוט נורא מרגיז!
אתמול, ברכבת של יום ראשון, הייתה צפיפות גדולה מאוד. פתאום קם חייל במדים לפני איש באמצע החיים והתעקש שישב במקומו. מסתבר שזהו אביו של חבר, שלא ראה זמן רב. השניים שוחחו כבני אדם, בקול נעים של הדוברים פנים-אל-פנים. "מה שלום עוזי (הבן)? ואיפה הוא משרת? מתי הוא מתחיל?" ו"איך אתה מסתדר בתותחנים? אוהב את השירות? התותחנים - חייל אינטליגנטי". "לא רע, בעוד חצי שנה אני מסיים". "אתה יודע, בזמני כולנו הלכנו למילואים, 70 יום בשנה הייתי משרת, וזה היה דווקא כיף!"
פתאום אני שמה לב שאני שומעת שיחה בקול טבעי – ולא צעקה לתוך כלי פלסטיק. למרות הצפיפות, המבטים והחיוכים המלווים את הדיאלוג הקצר שנאלצתי לשמוע היקנו לו חזות אנושית, הרבה פחות מעיקה וחודרנית כלפי מאשר שיחות הטלפונים החד צדדיות הללו... על החייל והמכר שלו לא כעסתי, אלא שמחתי על המגע שנוצר בתוך הצפיפות, על החמימות האנושית שחשתי בין שני הגברים, וגם על המחווה השחוקה של נתינת המקום למי שמבוגר ממך. מילא, אני ממש לא מצפה שיקומו לי. אבל שיהיה קצת שקט!? אין מה לדבר.
ומכאן למעט אקדמיה - במאמר של אניטה שפירא שהופיע בכתב עת ששמו "כיוונים חדשים" כרך 28, יוני 2013, היא כותבת: "השתיקה היא איזור דמדומים, בין הזכרון והשכחה... הדומיה דוברת לא פחות מן הדיבור, אך צריך להתאמץ ולהאזין להמייתה החרישית" (21). בדרכה הבהירה-תמיד היא מספרת כיצד הייתה השתיקה המכובדת נורמת ההתנהגות של שני הדורות הראשונים של הישוב היהודי בארץ. בן גוריון שתק בנוגע לכאבו האישי על אובדן קרוביו בשואה, למשל. בני דורו לא סיפרו על משפחות המוצא שלהם, על בית אבא שנטשו ונהרס מאז, והורים לא בכו על נפול בניהם במלחמת השחרור. הקמת המדינה הייתה בעבור אותו דור פיצוי על הכאב האישי הנורא מכל. הבנים הלכו לקרב בשקט, בלי לדבר על פחדיהם. רק העיון בכתבי הנופלים כגון בכרכי "גווילי אש" גילה כיצד מאחורי חזות השתיקה שלהם, הסתתרו חיי נפש עשירים ורגישות אנושית גדולה. משפט אייכמן, לדעתה, פרץ את חומת השתיקה עבור ניצולי השואה (כפסיכולוגים אנו יודעים שיש שבחרו בשתיקה עד יום מותם). סיפורי הנכבה, כלומר האובדן והאבל של הצד הפלשתיני ב-48' לא הושמעו בציבור היהודי כמעט עד שנות השמונים של המאה ה-20. מאז מלחמת לבנון הראשונה נפרץ הסכר גם במובן הזה. (אך הערבים, טוענת שפירא, נמנעים מלספר על מעשים לא מוסריים משלהם עד עצם היום הזה...) בסך הכל, יצאו השתיקות מן האופנה. היום מדברים על הכל.
האם זה טוב או רע? האם זה גם כן חלק מהרעש עליו התלוננתי? ואולי אין קשר בין הדברים? אניטה שפירא מרמזת כי הדור הצעיר היום הוא "דור הלהג הבלתי פוסק, שחבריו חולקים ביניהם בפייסבוק כל רמז של חוויה" (31). אנו עדים לדור "הפרטת השתיקות" בלשונה החדה. אולי ידענו זאת, אבל ביטוי כל כך בהיר ויפה לנושא מזמן לא ראיתי.
