"אל תיגע בזמיר", תעתועי הזיכרון, ורכבת ישראל.

פרופ. עמיה ליבליך | 1/9/2015 | הרשמו כמנויים

כבר כמה ימים אני שקועה בקינדל שלי בזמן נסיעותי בוקר ואחר-צהריים ברכבת ישראל מיפו לנתניה ובחזרה, בין כל החיילים, הנופשים והחופשים. עומדת או יושבת – אני בכלל לא כאן. על הקינדל הנאמן שלי 'הורדתי' את ספרה הקלאסי של נל הארפר לי To kill a mockingbird ואני משוטטת עם שני ילדים בעיירה קטנה באלבאמה של שנות החמישים, נהנית מכל רגע. אז ראשית כל – תודה לרכבת ישראל שהקנתה לי זמן קריאה נטו בשפע (ואולי בזכות הפרסומת אזכה לכרטיס חינם? מי יודע).

ועכשיו שני סיפורים. הסופרת נל הארפר לי, היום אישה עיוורת בת 88, זכתה לפרסום חוזר בשיבתה בזכות הופעתו המתוקשרת מאוד של ספר חדש שלה, שלפי מכריה נכתב עוד לפני 'אל תיגע בזמיר', ונקרא באנגלית Go set a watchman (ובעברית נדמה לי הציבו שומרים?). בזכות העובדה ש"אל תיגע בזמיר" – המוכר גם מסרט הקולנוע שנעשה על פיו – הוא ספר הקריאה הנמכר ביותר במאה ה-20, נוצרה ציפיה גדולה לרומן השני, (או אולי הראשון), של הסופרת שלא פרסמה דבר מאז הצלחתה הגדולה לפני 50 שנה. מספרים על מיליונים רבים שכבר הרויחה המשפחה כמקדמה על עצם מסירת כתב היד לפרסום. בהשראת הסנסציה אף תורגם הספר "אל תיגע בזמיר" לעברית מחדש.

ובכן, בהשפעת הפרסומת נזכרתי בספר הישן שקראתי מזמן והחלטתי לקרוא אותו שוב, לפני שאשיג את החדש. זה באמת ספר נפלא, בעיקר בזכות חיי המשפחה הנהדרים המתוארים בו בין אטיקוס האב, ושני ילדיו, שלא להזכיר את המסר החזק נגד גזענות שהוא נושא.

ומכאן לסיפור השני, על תעתועי הזיכרון. כבר שבועיים אני מספרת לשלושת ילדי שספר זה הוא הרומן הראשון שקראתי בימי חיי בשלמותו באנגלית והוא התשתית לשליטתי בשפה זרה זו. וכך אני מספרת: "אמא שלי תמיד קראה רומנים באנגלית לפני השינה. הייתה לה ספרייה שלמה של ספרים בכריכות רכות עם ציורים עזים והם היו מונחים ליד מיטתה ועוברים בינה ובין כמה חברות שלה בהשאלה מזו לזו. אבי קצת לעג ל'קריאה הזולה' הזו, אך היא עמדה על שלה שכך היא משפרת את האנגלית שלה ולומדת על תרבויות אחרות. כשהייתי בתיכון, התקשיתי כמו כל ילד ישראלי, באנגלית, ולאמי הייתה עצה אחת: "תקראי ספרים". (מאחר והייתי תמיד תולעת ספרים, עצה זו התאימה לי, ואכן הביאה לשיפור ענק בידיעותי באנגלית. להזכירכם – עוד לא היו טלויזיה או משחקי מחשב שמלמדים את נכדינו אנגלית יחד עם השליטה בסמרטפון...). יום אחד נתנה לי ספר ועליו ציור בשחור וצהוב ושמו המוזר To kill a mockingbird. היא אמרה לי – "תקראי את זה, ואם לא תביני משהו – תבואי אלי ואסביר לך. את חייבת להתאמץ ולהתגבר על הקושי, והספר הבא יהיה כבר יותר קל". וכך אני זוכרת את ספרה של הארפר לי, הרומן הראשון שקראתי באנגלית בחיי, שבאמת סחף אותי בעלילתו וסיימתי בהצלחה. בזכותה של אמי".

נמשכת ההרשמה למחזור לימודים חדש (מחזור שמיני)
של תוכנית הכשרה בפסיכותרפיה ברוח פסיכולוגיית העצמי

כך אומר הזיכרון. אלא שאני משייכת את הסיפור הזה לשנות לימודי בתיכון, ואומרת "זה היה כשהייתי בכיתה י"א בערך. באותו זמן גם קראנו את מקבת בבית הספר צייטלין, וגם בזה עזרה לי אמי." אלא שהממד ההיסטורי לא כל כך מסתדר. ספרה של הארפר לי רק יצא לאור בראשית שנות השישים, ובשנת 61 זכתה בפרס פוליצר והודיעה שלא תכתוב יותר... לידיה של אמי הגיע בכריכה רכה בוודאי בערך אז. אבל אני כבר לא הייתי תלמידת תיכון ירוקה, אלא תלמידת השנה השנייה באוניברסיטה העברית, שוחה ב'הילגרד', אותו שיננו כמובן באנגלית, מאוד יתכן שאמי היא שהמליצה ואף נתנה לי את הספר בכריכתו הזכורה לי, אלא שהוא לא היה הרומן הראשון שקראתי כתלמידת תיכון. אז מה היה הראשון שלי??? תעתועים.

אני משוטטת באינטרנט ומחפשת את ספרי הקריאה העולים בזכרוני הרחוק, ורק כדי לתת סיום לסיפור יש לי מועמד אחר – הספר The Egyptian של הסופר הפיני מיקה ולטרי, שהופיע בתרגום אנגלי כבר בשנת 1949... כן, גם הוא משובץ בזכרוני בימי התיכון שלי, כשאני נעזרת במילון ובאמי כדי להתמודד עם עלילה סבוכה ושמות מצריים בני חמש הברות. אולי הוא היה הראשון.

כך או כך, עכשיו כבר באמצע הספר הסנסציוני החדש של הארפר, על הקינדל ברכבת כמובן, ובאמת אין מקום להתרגשות. הקשישה ידעה מדוע לא פרסמה אותו!