כשהדברים מתפרקים
פרופ. עמיה ליבליך | 4/3/2021 | הרשמו כמנויים
הכותרת הידועה כל כך מספרה של הנזירה הבודהיסטית פמה צו'דרון מתאימה בדיוק למה שהרגשתי הלילה. אם הכל מתפרק מה אפשר לעשות? ברשימה זו לא אשתמש בתשובה שנתנה צ'ודרון, את זו תוכלו למצוא בספר המפורסם, ואולי גם ליישם.
הצטברות תחושות חזקות מימים אלה מעירה אותי משנתי לפנות בוקר: זו שנה כל כך קשה, מנהרה חשוכה, ואיפה האור שבסופה?
קיימת הקורונה, כמובן, וחוסר האונים של בני אנוש מול וירוס בלתי נראה. בחודשים האחרונים, פרצה חדוות החיסון (לרבים מאיתנו אך לא לכולם) ויחד איתה הספק: האם הוא מועיל? האם הוא מסוכן לטווח ארוך? האם אינו מהווה איזו מניפולציה או קונספירציה חס וחלילה? הייתה תקווה גדולה, שזה מוציא אותנו מהמגיפה. אבל לא בדיוק כך קורה. המוטציות, והמכחישים, והפוליטיקה. הנה אנחנו נכנסים לתקופת הקלות, והזריזים בינינו אפילו יוכלו ללכת לקונצרט בפילהרמונית או למסעדה, ועיקר העיקרים – כל הילדים, ילדינו ונכדינו, יחזרו למסגרות החינוך. גם המל"ג שולח יום יום הוראות מבלבלות לאקדמיה - פותחים לכולם? רק למתחסנים – זה חוקי? או ממשיכים בזום, ואולי בהוראה 'היברידית', ואיך בכלל זה ניתן לביצוע? נהדר. אבל... ממול נשמעים דברי המבקרים שכל אלה הקלות מסוכנות למעשה, שאינן אלא שוחד בחירות של מנהיגינו, ומיד אחרי הבחירות נגלה שהמחלה לא הוכנעה כלל.
ואז פרשת עמוס עוז וגליה בתו, אין ספור פרשנויות ודעות, אבל כולם מסכימים – הייתה הילה מעל ראשו והיא הוסרה לבלי שוב. למי להאמין? אם בארזים נפלה שלהבת... ומה בעצם קורה בחדרי חדרים של החיים במשפחה? כמו ב'מי-טו', עכשיו יתבררו כל העוולות שאנו כהורים עושים לילדינו, מי יותר, מי פחות. האם יש בכלל אמא טובה דיה בינינו?
אני אומרת לעצמי – עוד מעט בוקר, תפסיקי לחשוב, לכי לים. הים תמיד שם, חבר גדול, נוהם ומנחם.
אני נזכרת בלאה גולדברג, שבספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בויכוח ציבורי על תפקיד המשורר בימי מלחמה, טענה בתוקף שהמשורר צריך להתמיד בשירתו ולא להפוך אותה לכלי פוליטי של מלחמה ושלום. היא סיימה את רשימתה החשובה בהצהרה שהנה, דווקא היום, היא הולכת לכתוב שיר שתחילתו "בבוקר אלול/ הים בארצנו שקוף וצונן". ("השומר הצעיר" 8.9.1939) נהדר!
אבל הים שלידי כואב כפצע, פגוע, מלא זפת, נראית וגם בלתי נראית. שרה בממשלתנו אמרה אמש שזה פיגוע מכוון, סוג של טרור חדש – שספינת אויב שפכה במכוון נפט גולמי שיזהם את מי הים שלנו. זה כל כך כואב, וגם לידיעה זו יש מכחישים הבוקר.
אז במה להיאחז? בנשיפות לפי המלצתה של צ'ודרון, או בלחמניות טריות המדיפות ריח נפלא מן המאפיה, או בטפטוף הגשם המשקה שוב את השדה שלידי, שלא ייבלו פרחי החרדל הצהובים. ויש גם שייאחזו בהומור, כמו הבדיחה שצצה זה הרגע על מסך הטלפון שלי: איש נתקל בתור צפוף וצועק, "תנו לעבור! מוטציה מניו יורק".
