פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
הישרדות / סיפור קצר מאת דר שלי רקובר

הישרדות / סיפור קצר מאת ד"ר שלי רקובר

חברי הקהילה | 20/2/2013 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג

יחסית לשעה, הבריכה מאוכלסת בדלילות. אני פוסע פנימה, למרחב אפוף אדים וריח כלור חזק. הכחול של המים נפרס מולי. עשרים וחמישה מטר של אתגר והנאה. בא לי כבר לטרוף ת'בריכה, לקרוע את המים. שלושה מסלולים תפוסים לטובת חוגי השחייה של הילדים, שם שוחה גם דניאל שלי. מסלול אחד משלושת הנותרים מאוכלס בשני שוחים "חופשיים" שחולקים אותו. השניים האחרים ריקים. בזריזות אני קופץ לאחד מהם, עם המשקפת עוד ביד. שניה אחרי זה, מפלח את המים בתנועות חתירה נמרצות.

הבריכה הראשונה היא ההתאקלמות. הגוף צריך להתרגל לטמפרטורת המים, לצמיגות, לתנועה במים. הבריכה השנייה היא הנאה צרופה. תחושת המים העוטפים, קלילות הגוף במים. דרך המשקפת אני רואה רק את מרחב המים הטריטוריאליים שבמסלול שלי. מתחתי רץ פס אריחי חרסינה שחורים, חוצה את המסלול לשניים. בבריכה השלישית אתה נזכר ששחייה זה בכול זאת 'לא הליכה בפארק' כמו שהאמריקאים אומרים. שרירי הזרועות והרגליים מתחילים לשלוח אותות מצוקה. קשה במים, צריך לעבוד בהתנגדות. התמדה ונחישות יעבירו אותך את שלב הקושי הראשוני. השרירים יזכרו בתנועות והכאב יתמוסס ויהפוך להנאה שבתנועה במים. אתה והמים, המים ואתה, כגוף אחד.

בפנייה לבריכה הבאה אני רואה אותה. עומדת בקצה הרדוד של המסלול שלי, מסדרת את המשקפת על פניה. באחת, נחתך המרחב הטריטוריאלי שלי בחצי. התבאסתי, בטח. אין כמו לחתוך את המים כשאתה מלך המסלול והפס השחור מוביל אותך מצד לצד. אף אחד לא בא לך בשדה הראיה התת מימי, אף אחד לא משפריץ עליך ולא מקשה בזרמים נגדיים. עכשיו, הפס השחור הוא הגבול שלך מצד אחד ושרשרת המצופים, מן הצד השני. צפוף.

הבגד ים שלה קצת מבלבל אותי. ביקיני זה לא מה ששחייניות לובשות, אבל היא בנויה שרירי, ממה שאני מצליח לראות. אני מתמקם במרכז חצי המסלול שלי, בין הפס השחור והמצופים וממשיך לשחות. נותן לבאסה לזרום לי החוצה דרך הזימים. היא שוחה חזה, כמו כל הזקנות בבריכה, אבל יציב ומהר. אנחנו מתקתקים את הבריכות זה לצד זה, בלי להפריע אחד לשני, ואז כשכבר כמעט ושכחתי את הביאוס פתאום אני רואה את דניאל שלי עומד לו שם על סף הבריכה, "אבא אפשר לשחות אתך?" מה אני אגיד לו? לא, אי אפשר? "בוא דניאלי" אני אומר לו "כנס למים ותראה לי מה למדת היום" והילד קופץ למים מאושר לשחות איתי, אפילו שבפנים, אני מודה, התבאסתי. האמת, לשחות שלושה במסלול ועוד עם ילד, ששוחה בקצב לא משהו, זה מה זה לא כייף. אבל הוא כבר מרחיק בחצי המסלול שלי, מראה לי את התנועות החדשות שלמד בחוג. אני עומד בקצה הרדוד ומחכה לו שיחזור, בינתיים ההיא ממשיכה לתקתק את הבריכות שלה כאילו כלום. כשדניאל חוזר אני קולט שהוא רוצה להמשיך, "רוצה לשחות עוד?" אני שואל אותו. "כן" הוא מהנהן בראשו. "טוב, נשחה בסיבוב עם השכנה למסלול" אני אומר. כאשר אבדנו, אבדנו.

הבריכה התמלאה ועכשיו היא סואנת. מלאה בילדים, בני נוער, הורים ושחיינים שעומדים בצד ממתינים לשעת כושר לעוט על רצועת מים ריקה. השכנה מתקדמת לעברנו בחצי המסלול שלה. לפני שממשיכה לסיבוב הבא אני אומר לה "אנחנו שלושה עכשיו, שוחים בסיבוב". היא נעצרת ואומרת לי "אני לא שוחה בסיבוב, לא יכולה". אני לא מאמין למה שאני שומע ולכן אומר לה עוד פעם "שוחים עכשיו בסיבוב, הנה תראי בכיוון שמראה החץ שבשלט" אבל היא בשלה "לא שוחה בסיבוב, לא יכולה". אני לא רואה את העיניים שלה. היא אטומה כולה בזגוגיות כהות על העיניים וכובע ים שחור על הראש. אולי מפגרת, אולי קשת הבנה, מה יש לה? בעוד אני מהסס לשנייה היא כבר ממשיכה הלאה לסיבוב הבא. אני לא מאמין שזה קורה לי. בא לי להרוג אותה את הכלבה. מה היא לא מבינה? שוחים בסיבוב וזהו. מה זה פה? בריכה פרטית? אני קורא למציל. מסביר לו שההיא דפוקה לגמרי. לא מבינה מה שאומרים לה. "בסדר" הוא אומר לי ונעמד על שפת הבריכה. דניאל ואני יוצאים לסיבוב. כשאני בקצה הרחוק אני רואה שהמציל מדבר אתה. זה לא עוזר, היא ממשיכה בשלה, שוחה באותו חצי מסלול. עכשיו אני אראה לה מה זה. אני מתקדם לעברה בשיא המהירות משפריץ חזק, שתבין שהולכת להיות כאן היתקלות חזיתית. הסתומה לא מבינה. בדקה התשעים אני מסיט את הראש הצידה ונוגח בה חזק עם הכתף. היא קטנה ממני ורכה. שבריר שנייה אחרי זה אני מרגיש את העקב שלה על השוק שלי. בעטה בי הזונה. אני ממשיך הלאה, מסתכל אחורה לראות מה יעשה דניאל מולה. הוא זז הצידה, הילד.

אני מתקתק עכשיו את הבריכות בקריזה. כשהיא חולפת על פני אני צועק לה לפרצוף "את לא מבינה מה שאומרים לך?" אבל היא לא עונה וממשיכה הלאה בשתיקה השחורה שלה. עכשיו זה מלחמה. אני לוקח את סנפירי היד שמחכים לי על שפת הבריכה. עכשיו נראה למי יכאב. מכה מ'הבייביז' האלה כבר תראה לה מה זה. עד למפגש הבא שלנו אני מכה חזק במים כדי להתרגל לסנפירים. אני חייב להגמיש את היד והזרוע, אחרת זה לא ילך. הקריזה מאיצה את החימום, הסנפיר מתיישב לי טוב על היד. זהו, עכשיו. אני מכה ללא רחם, במים ובה. שבריר שניה אחרי זה, אני מרגיש ציפורניים על הרגל שלי. לא להאמין, שרטה אותי, השרמוטה! זונה, בת זונה. כוס-של-האמא-שלה. יורד לי דם? אני בודק שניה לפני שמתחיל סיבוב נוסף ורואה איך דניאל שלי שוב זז מפניה, כשבאה מולו. אני אזיין אותה. אני אפרק לה את הצורה. אני מסתער על המים, מנסה להאיץ את הקצב למפגש הבא. במחצית הדרך אני רואה בזווית העין שהילד יוצא מהמים. חצי המסלול שלי התרוקן. אני יכול לחזור בו כלעומת שבאתי. מה לעשות? לחזור בחצי שלה כדי להכניס לה? אני סורק מהר את הסביבה בחוץ. המציל מתבונן מרחוק, גם המורה לשחייה של דניאל ועוד כמה שקלטו את הדרמה. אני חוזר במחצית המסלול שלי.

מרוב הקריזה התבלבלתי בספירת הבריכות. כמה שחיתי כבר, קילומטר? שניים? אני מחליט על עוד אחד. האדרנלין מפמפם לי בשרירים. השחורה האטומה ממשיכה לתקתק עוד קצת ומסיימת. עכשיו היא נעמדת בצד הרדוד מדברת עם המציל. אני לא מתאפק וכשמגיע לצד שלהם, צועק לה "יאללה עופי מפה, כמה את מדברת" ומיד צולל חזרה לסיבוב הבא. אני מרגיש את המבטים והמילים שלהם, שלה ושל המציל, עפים ונתקעים לי בגב ומאחורי הראש. אבל לא אכפת לי, שתעוף כבר מפה, זונה-בת-זונה. אבל היא בשלה. ממשיכה לעמוד בתוך המים ולדבר. עכשיו מגיעה איזו פונקציונרית מההנהלה וגם שחיין מהמסלול הסמוך קופץ החוצה ומצטרף לחגיגה. הפונקציונרית עוברת לעמידת התגוננות כשהשחיין הכועס פונה אליה. אני מתקרב בשצף קצף, מתיז על השחורה הסתומה כמה שיותר מים. המנהלנית מביאה קפיצה הצידה, היא לא לובשת בגד ים. בקצה האוזן שיצאה מהמים אני שומע את השחורה הדפוקה אומרת "...שהממתינים בחוץ יכנסו, כאן שוחים בסיבוב..." אני ממשיך לסיבוב הבא אבל מספיק להעיף מבט מהיר. כחמישה שחיינים ממתינים על שפת הבריכה. אני אהרוג את הכלבה הזאת. מה נראה לה? שכול אחד יעשה פה מה בראש שלו? מה זה פה, בריכה פרטית?!

***
אני ממהרת לאורך פרוזדור ארוך שמוביל לבריכה. אדי מים וכלור מקבלים את פני ולרגע אני לא מצליחה לראות את מחוגי השעון הגדול שתלוי גבוה למעלה. בקושי שעה יש לי. בראש אני מחשבת את לוח הזמנים: חצי שעה לשחייה, רבע שעה מקלחת וייבוש שיער, עשר דקות לאיסוף ילדים מהחוגים. אפשר לעמוד בזה אבל צפוף. המסלולים תפוסים כולם, חוק מרפי. רגע, בעצם יש איזה חצי מסלול פנוי. אני ממהרת להחליק לתוך המים בקצה הרדוד, מסדרת את הכובע והמשקפת כבר בתוך המים. השותף שלי למסלול עושה גלים ומשפריץ ללא הרף. אם שוחים חתירה נכון כמעט ואין השפרצות. הסגנון שלו לקוי, הרבה אנרגיה שמתבזבזת על כלום. לא כייף לשחות ליד אחד כזה, גם ערימת הסנפירים שמחכים לו על שפת הבריכה, לא מנבאת טוב. בימים כתיקונם הייתי ממתינה בחוץ למסלול אחר, אבל היום אין זמן לפינוקים.

אין כמו הבריכה הראשונה במים. תחושת הציפה, הליטוף של המים. כמו רחם גדולה ומיטיבה. אני מנסה למשוך את התנועה מתחת למים כמה שיותר כאשר אנו חולפים זה על פני זו ולהוציא את הראש רק כשסכנת הזרמים והגלים פוחתת, אחרת אפשר לבלוע כמות בלתי מבוטלת של מים מיד עם ההגחה החוצה. זה מעכב ומפריע אבל מחוגיו המאיימים של השעון גורמים לי להתרכז רק במה שחשוב כרגע. אני מריצה את הבריכות זו אחר זו, אפילו מפסיקה להיות מוטרדת מהשחיין הסמוך. הגוף והשרירים התחממו, חומצת חלב התפזרה ואין כאב, רק זרימה חלקה במים.

אחרי הסיבוב העשרים אני פתאום רואה דמות במים מולי, אני כמעט ונוגחת בה ומצליחה להסיט את עצמי ממש בדקה האחרונה. אני בוהה בהפתעה בילד שעומד מולי. מתברר שהוא הבן של השחיין המשפריצן שמודיע לי "שוחים עכשיו בסיבוב". סיבוב? "אבל אנחנו במקצבים שונים" אני עונה "איך אפשר סיבוב?" "אפשר" הוא פוסק. אני מביטה לכיוון השעון, אין זמן. "אני לא שוחה בסיבוב, לא יכולה" אני עונה. המשפריץ כנראה חושב שאני קשת שמיעה וצועק לי לתוך הפרצוף "שוחים בסיבוב מבינה? כמו בשלט!" ומצביע למעלה. "אני לא שוחה בסיבוב" אני עונה שוב "לא יכולה". שניה אחרי זה אני שוב במים. אין טעם לדבר אתו וגם חבל לי על הזמן. גם בעוד חצי שעה הוא לא יבין שכאן זה לא בריכה פרטית ואי אפשר לעשות מה שרוצים. יש תור ולכן צריך להמתין בסבלנות שיתפנה מקום.

המשפריץ לא מוותר ובסיבוב הבא על שפת הבריכה בצד של הרדודים כבר ממתין לי המציל. "מה קורה?" הוא שואל אותי. "מה שקורה שהוא החליט ששוחים בסיבוב ואני לא יכולה. כל אחד מאתנו שוחה כאן בקצב אחר" אני עונה. המציל לא מתרשם. "ככה זה פה" הוא אומר, "יש לחץ אז שוחים בסיבוב". אני מסתכלת סביב, לפחות חמישה שחיינים עומדים בחוץ מטלטלים את המשקפות ביד, ממתינים בסבלנות שיתפנה איזה חצי מסלול "אתה בטוח?" אני עונה, "דווקא נראה לי שכולם כאן די מתורבתים ומבינים שבבריכה ציבורית צריך לחכות שיתפנה". "זאת החלטה שלהם" הוא עונה לי בקשיחות. אני מבינה שגם עם הבחור הזה אי אפשר לדבר ולכן חוזרת על המנטרה של מקודם "לא שוחה בסיבוב, לא יכולה" וממשיכה הלאה.

השחיין המשפריץ והילד שלו שוחים במקביל אלי. מה יקרה אחרי שיסתובבו אני תוהה. השחיין מסתובב קודם. הוא בא מולי, משפריץ עוד יותר מתמיד. אני לא מוותרת. טראחחח...הכתף שלו נוגחת בשלי. כואב, אבל לא כמו לידה. אני מתעשתת וממש לפני שכבר מאוחר מדי אני מצליחה לבעוט חזק עם העקב שלי ברגל שלו. במוח שלי אין שום תיעוד רציונאלי, רק תהליכים הישרדותיים. זאת מלחמה ואני תחת מתקפה. עוד כמה שניות והופ מופיע הילד שלו מולי. הוא קטן ורזה ומשפריץ הרבה פחות מאבא שלו. עוד לפני המפגש הילד זז לחצי המסלול השני, למנוע התנגשות. ילד חכם.

בסיבוב הבא כשהוא חולף על פני, המשפריצן מנצל את ההזדמנות שהפה שלו והאוזן שלי, מחוץ למים וצורח "את לא מבינה מה שאומרים לך?" אני ממשיכה בשלי כאילו כלום. מה אני כבר יכולה לענות לבבון שכמותו? אני אומרת לעצמי שעם אחד כזה, מה שלא הובן עד כה, כנראה שכבר לא יובן, וחבל לי על הזמן מזמן. קצת חבל לי על הילד שלו, שרואה ככה את אבא שלו, מתבזה. אבל משפחות לא בוחרים. זאת הגרלה כמו כל הגרלה אחרת.

בדרך חזרה אני מביטה למעלה, בשעון. מרוב דיבורים והפרעות איבדתי את הספירה ואת ההנאה מהשחייה. כמה עוד נשאר לי לשחות? אני מנסה לחשב, עוד עשר? פחות? אני מחליטה על עשר בריכות או שש דקות, מה שיבוא קודם. מרוב מחשבות אני לא שמה לב שהמשפריץ עטה על ידיו סנפירים ובום חוטפת לאורך צד הזרוע מכה שמשתקת לי את התחושה לכמה שניות. בן זונה. בן זונה מאניק. באינסטינקט ועם חישה חלקית בזרוע, אני שולחת את היד במהירות כדי לתפוס בגוף החולף. עם הציפורניים אני מצליחה לשרוט משהו גרמי שנע במהירות לצדי. כנראה שהצלחתי לשרוט ממש חזק כי התחושה בזרוע חוזרת באחת. הילדון מתקדם מולי. האם ראה מה שקרה מתחת למים? מטר ממני הוא כבר זז הצידה.

בסיבוב הבא אני רואה שבקצה הרדוד, הילד יוצא מהבריכה. גם משפריץ פחות מאבא שלו וגם חכם ממנו. כנראה שלא הכול גנטיקה. אני תוהה האם אבא שלו הבבון ימשיך לשחות בחצי המסלול שלו או שיתעקש על מפגש פיצוץ נוסף איתי? אני מנסה להתרכז בספירה ולהתכונן למפגש הבא, שלא מגיע. חזרנו לסטטוס קוו, כל אחד במחצית המסלול שלו. אני מסיימת ונעמדת בקצה הרדוד. תוך שנייה עטה עלי מנהלת שירות (שירות? על איזה שירות מדובר פה? ) וגם המציל מדדה ומגיע. פתאום כולם כאן. איפה היו כשחטפתי מכות מתחת למים? אף אחד מהם לא נרגע עד שמצליח להשמיע ובעיקר לשמוע את עצמו. מצדם, שנשחה כאן עשרה במסלול סיבובי. כשאני מנסה להסביר שעם כל הכבוד אנחנו בני אדם ולא מכוניות שנוסעות במסלול סיבובי ושיש כאן גם שיקולי בטיחות וגם שיקולים אנושיים אחרים, המבט שלהם מזדגג.

אין לי זמן ואני מאבדת את הסבלנות. שחיין עצבני אחר בדיוק מגיח מהמסלול הסמוך ומצטרף לחגיגה. יש לו מה לומר והוא כועס. מאוד כועס. נמאס לו ששוחים לו על הגב. נמאס לו להתגרד על שרשרת המצופים בכול פעם ששחיינים עטויי סנפירים ושאר אביזרים חולפים על פניו. במילים ברורות הוא מסביר לגברת הממונה על השירות ולמציל המקשט את הבריכה, את דעתו עליהם. אני מתכווצת. לא התכוונתי שהדברים יגיעו לכדי כך. פתאום, בתזמון לא צפוי אך מושלם, השחיין המשפריצן נעצר כדי לצרוח "יאללה עופי מכאן, כמה את מדברת". מנהלת השירות והמציל לא מנידים עפעף. כנראה שבבונים רטובים זה מראה שכיח כאן. דקה לפני שאני יוצאת אני מסמנת לשחיינים שעומדים בעמדת המתנה על שפת הבריכה " כנסו לכאן, שוחים פה בסיבוב". אחרי הכול, מה זה פה? בריכת שחיה פרטית?!

עוד בבלוג של חברי הקהילה

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

חלי ברקחלי ברק25/2/2013

מרתק. הזדהתי עם כל מילה