לוגו פסיכולוגיה עברית

×Avatar
אני מסכימ.ה להצטרף לרשימת התפוצה לקבלת עדכונים ומידע שיווקי
זכור אותי
יורם קניוק בא בימים.

יורם קניוק בא בימים.

פרופ. עמיה ליבליך | 9/2/2013 | הרשמו כמנויים

הסופר החשוב יורם קניוק אכן בא בימים, כידוע. הוא יליד שנת 1930, חולה סרטן, ומדבר בתקשורת כאוהב החיים המוכן למות בכל רגע. אבל העשור האחרון בחייו, כולל ספרו האחרון "בא בימים" וספרו זוכה פרס ספיר "תש"ח" מגלים כי כסופר ענק, עוד כוחו במותניו.

קראתי פעמיים בזו אחר זו את הנובלה "בא בימים", ספר האוחז 102 עמודים קטנים שכולם כליל היופי והחוכמה. יכולתי להתעכב על כל עמוד וקטע כבמדיטציה, מעלה שרשראות ארוכות של מחשבות משלי. לפעמים צחקתי, ולפעמים בכיתי ותמיד התפעמתי. היצירתיות של האסוציאציות והמטפורות של קניוק, והתבוננותו בפרטים קטנטנים של המציאות, מדהימות אותי. ניקח לדוגמא את עניין העיטוש, עליו הוא אומר כי נותר אחד מתענוגותיו היחידים. קניוק מתאר מפיו של אורלוב, גיבור הנובלה, את הרגע שלפני העיטוש, את מצב ה"כמעט" ואחר כך את אובדן השליטה וההקלה בסיומו. את זה הוא משווה למצבו של המנצח על התזמורת הפילהרמונית ברגע שהוא עומד מול תזמורתו, (!) לפני הישמע הצליל הראשון. מתוך התבוננות שכזו בדניאל ברנבוים, המנצח בברלין על ביצוע של הסימפוניה התשיעית של בטהובן, הוא אומר "אם מתבוננים בידיו, בתנועות הגוף, אפשר לראות את הקולות שיגיעו אל המאזינים בעוד מאית השנייה" (12). כמו בעיטוש. חשבתם על זה פעם?

אני מודה ליורם קניוק על המתנה הנפלאה שמצאתי בספר זה. אני מודה לו בין היתר על כך שבעקבותיו חיפשתי בגוגל את "דורא אירופוס" - קראתי והחכמתי, החזרתי לי משהו שפעם ידעתי עד ששוב אשכח. (חפשו גם אתם, זה כדאי!)

אחד התיאורים שהפליאו אותי מתאר את אמו של אורלוב, שבסוף ימיה נראתה לו כקנקן זכוכית עתיק שבהישברו מתפורר כליל לאבק בלתי נראה. היא "הייתה מתהלכת כאילו הצל שלה מוליך אותה ולא היא אותו" (54). במקום אחר, בהתייחס לסיפור החיים של מגדה, אלמנה טרייה, זקנה יפהפיה שמשמשת גיבורת המשנה של הסיפור, אנו שומעים מפיה של מגדה "אמי תמיד ענדה שעון מת, לא רצתה לתקן, אמרה שככה היא יודעת לבטח שהזמן אף פעם לא נגמר" (99). (האם דווקא הנשים זוכות לתיאורים מרהיבים שכאלה? אינני בטוחה). השעון לא נעצר, אלא מת, אך הזמן המתקרב את המוות הולך ואוזל בכל זאת. מה אפשר כאן לתקן? לצייר את המתים? אני חושבת שהתיקון גלום בעצם העצירה המתבוננת והנבונה של הגיבור, של קניוק, ושל קוראיו - כך אני מקווה.


- פרסומת -

התיקון הוא בעיני נושא הנובלה, שהיא סיפור אופטימי עם סוף טוב. אורלוב, המספר בגוף ראשון, הוא צייר קשיש, שהתמחה בציור מתים כדי שתמונותיהם יוכלו להזכיר את דמותם לקרוביהם, וחושב עצמו לצייר גרוע ובלתי מקובל, מיושן ולא עכשווי בעיני אחרים, ועילג בלשונו. הספר מלא התייחסויות לעולם הציור, ומי שמתמצא בזה ימצא כאן דעות מגובשות ואף מבדחות כהנה וכהנה. אורלוב לועג לאמנות העכשווית, למי שרוצים להקים "ברזייה אמיתית בתערוכה במוזיאון תל אביב", או טפטים של "יהודים הורגים ערבים" (14). גם הפסנתר השרוף המוצג לראווה בימים אלה במוזיאון תל אביב לא היה עובר את עינו המזלזלת, אני בטוחה. אולם אורלוב אינו מחשיב גם את ציוריו שלו כמעשי אמנות. ליאונרדו, רמברנדט, ולסקז, סוטין ומודליאני הם כמה מהמודלים שלו, וכלפי עצמו הוא ביקורתי יותר מכל. בכל זאת הוא עוסק במלאכתו ברצינות ובדייקנות עצומים.

מהי חוויתו של הצייר אורלוב כשהוא סוף סוף מציג את ציוריו בגלריה אחת בנמל יפו, ואיש מהמבקרים אינו מתייחס ליצירתו או כותב עליה? יש בספר תמונה סוציולוגית מרתקת של מאות ואלפי אמנים, ציירים, מוזיקאים ודומיהם שנמצאים בשולי המעגל הצר של המצליחים, או המצליחנים, חביבי האוצרים והאמרגנים, אלה שלעולם לא מצליחים לחדור למרכז הבמה. כיצד הם מתקיימים בכלל? האם הם ממשיכים לקוות להצליח? האם הם עצמם מפנימים את הביקורת שמופנית כלפיהם? האם הם מפתחים זלזול במה שבאופנה? איני יכולה שלא להיזכר במלצר נאה וחביב בברודווי שסיפר לי על חלומו במשך 30 שנה להתקבל כשחקן לאחת מההפקות בהמשך הרחוב.

אולם, נעבור לעלילה: ובכן, בלילה אחד, לאחר שכבר נטל את כדור השינה, מוזמן אורלוב הזקן (שגילו כגיל הסופר) בדחיפות לצייר איש עשיר, שנפטר בביתו רחב הידיים בהרצליה פיתוח, בטרם יבואו "העורבים" של חברא קדישא לאסוף את גופתו לקבורה. המזמינה היא מגדה, אלמנתו של הנפטר, אשר בפגישתם מזכירה לאורלוב את השחקנית האהובה עליו בנעוריו - הדי למר. בלילה לבן הזוי בו מצייר אורלוב את פני בעלה, מספרים מגדה ואורלוב זה לזו את סיפור חייהם, לשניהם סיפורים פנטסטיים ועתירי אובדנים, חוצי יבשות, דתות וזהויות. ההתקרבות בין שניהם ממומשת על ידי ההתאהבות הניצתת בין בנו של אורלוב עמרי, ובתו של המת נעמי, עוד לפני הלוויה, התרחשות שבבת אחת מחלצת את אורלוב מבדידותו ומעניקה לו משפחה. יתר על כן, ציורים רבים שלו שאבדו מתגלים בחדר סגור בביתו של המת, שהיה אספן בלתי נלאה של עבודותיו הנשכחות של אורלוב. הוא, שלא ציפה עוד לדבר בחייו מלבד עיטושים אולי, נגאל איפוא בכל המובנים (ראו generativity!) - גם במובן האישי-משפחתי וגם במובן היצירתי.

אהבתי את הסיום המרגיע של הספר הזה שאני מעתיקה כאן. זהו קטע המתאר את השעה שאחרי הלוויה בחצר ביתו של הנפטר - שעה המגלמת בתוכה זמן דחוס של מעגל החיים: "בחוץ היה אור חזק. התחבאתי בסככה עטורת פרחים והתבוננתי. האויר חזר אלי אט-אט. עוד מעט אביב, אולי סתיו. תכף יבואו הנחליאלי והדוכיפת והנרקיסים והכלניות והסביונים שאהבתי וציירתי פעם. בינתיים עמרי ונעמי הגיעו ומגדה לקחה אותם למעלה אל החדר, אל הציורים. הם שם כעת. מתבוננים בכל האורלובים המתים שהחבאתי. מעולם לא האמנתי בקיומה של נשמה, ועדיין אינני מאמין. אילו הייתה קיימת, ודאי לא היתה אלא הרף עין בלבד. כמעט רגע שבין החיים למוות" (102).

שימו לב: שוב זה 'כמעט'. אין ביכולתנו להגיע לדבר עצמו. באשר לי, דבקתי בביטוי היפה "הרף עין" שאני פוגשת הרבה כשאני משמיעה את הדיסק החדש שבהשתתפות בני הגיטריסט יובל ליבליך בהרכב "המשפחה", "פקעת אחת של זמן", ובו השיר שחיבר חברו רובי נמדר "עוד יוסף חי". ואלה השורות:

"גאולה ותמורה, תמורה וגאולה, חזקה וסוחפת כמו מים ואור. תיראו איזה פלא, איך כהרף עין, המרחק מתקצר והפער נמוג".

ממש כמו אצל יורם קניוק.

מטפלים בתחום

מטפלים שאחד מתחומי העניין שלהם הוא:
עדי אוטמזגין
עדי אוטמזגין
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מיה אטלי זלצר
מיה אטלי זלצר
פסיכולוגית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), רמת גן והסביבה
עדינה פרצובסקי
עדינה פרצובסקי
עובדת סוציאלית
חיפה והכרמל, רמת גן והסביבה
אילת גלילי
אילת גלילי
עובדת סוציאלית
תל אביב והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק)
מרט אדניאייב
מרט אדניאייב
פסיכולוג
תל אביב והסביבה, שרון ושומרון
אנה וייסמן
אנה וייסמן
עובדת סוציאלית
כרמיאל והסביבה, אונליין (טיפול מרחוק), עכו והסביבה

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

כשהיינו ילדות בירושלים, חשבה אמנו שהליכה לים, האור, האויר והמים שהוא מציע ומספק בשפע, הם מתכון לבריאות...
כולם – ולא רק עובדי בריאות הנפש - אומרים שהכי חשוב עכשיו לעורר תקווה, להחזיק בתקווה, להמציא אותה, אם...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

עמליה אביטלעמליה אביטל10/2/2013

מכיון שהתחלתי לכתוב ואני רואה שאני בתנופה. שלא לומר בשוונג, ובסופ תיקוני המקלדת שהרעפתי על הקוראים הפוטנציאליים שאלתי שאלה שקשה לראות את הקשר בין הנושא אליו נכתבו התגובות לבינה, השאלה היתה "מה אתם חושבים או אומרים על הבחירות"
ומכיון שאין לי כאן בלוג משלי, אכתוב ואם העורכים ירצו לקצץ- זכותם. (קראו מהר לפני היד המקצצת- בעלת הזכות, בהחלט).

אז אני חשבתי שהבחירות הינן בחירות מעניינות מאוד. הסחף שיצרה שלי יחימוביץ, אני מגלה את הסוף, במפלגת העבודה ובבחירות בכלל, היה מרתק וחשוב. בעיני.
התייצבותם של מועמדים צעירים יחסית, שכבר בסקרים נובאה להם הצלחה, והתעניינותם של אנשים , בתוכם, שוב, צעירים, בפוליטיקה, היוותה משב מרענן.
אכן, חיכיתי בהתרגשות והלכתי להצביע. אני מתארת לעצמי שגם בקלפיות שלכם, היו הרבה אנשים והיתה הרגשה שקורה משהו מ ה פ ך.

הייתי (כמעט) בטוחה שהמהפך יביא את זו שאני הצבעתי עבורה במלוא ההערכה על פועלה זה שנים וכראשונה שהעלתה את הנושא החברתי- כלכלי אל סדר היום הישראלי, למדה אותו ומתמצאת בו וכאמור אף יצרה יש מאין , את מפלגת ההרוסה, העבודה, שהיתה הרוסה זה שנים.

חיכיתי ל-2200 וכשהכתבים המלומדים צעקו שיאיר לפיד הוא הכוכב העולה, כמעט לא האמנתי . להם.
מה. איך זה יכול להיות שהריקא הזה עלה. קראו את "להיות שם" של יז'י קושינסקי ותבינו.

ואז מה גדולה היתה אכזבתי. שאכן יצרו חצי מהפך. אך עם יאיר לפיד, במקום עם שלי יחימוביץ.

לא יכולתי להתאושש כמעט שבוע אחרי הבחירות. אבל לא זה הדבר החשוב. כאילו האיש הזה ושאר חברי מפלגתו שנבחרו על ידו- בדיוק כמו שליברמן בוחר את חברי מפלגתו הוא, באופן לא- דמוקרטי, הם שיקבעו את אורחות חיינו.
האיש הלא אינטליגנטי הזה, היהיר, השייך למאיון העליון- עיני לא צרה באף אחד אף פעם- אבל בנפשו האיש הזה עשיר. מה הוא מקשקש על מעמד הביניים.הוא שיקבע.

לשמוע את בנט ואיילת שקד או את עפר שלח- שפעם הערכתי אותו ואף חיבבתי אותו למרות שהוא כותב את שמו בכתיב חסר, או את הרב שי פירון- נו, די קשה.

נו אגמור פה למען לא אגזים. פוליטיקה חדשה. הצחקתם . הבכתם. כן בשתי המשמעויות- בכי ומבוכה.

ביי, מה הוא שר שם במסיבה של "ניצחנו כי "- למה ניצחתנו בעצם

עמליה אביטלעמליה אביטל10/2/2013

יש עוד שגיאות מקלדת- sorry. כמובן- מלחמת השחרור והמילה " ההווה" שנשמט לי וו אחד בה.

סליחה. מה אתם אומרים על הבחירות.?

עמליה אביטלעמליה אביטל10/2/2013

תיקוני מקלדת- עם הקוראים הסליחה. הדבר מתקשר אצלי לבעיה שיש לי עם יציאתם לאור של ספרים של סופרים ישראלים וותיקים. עמוס עוז ומטה.סתם, עמוס עוז הוא לא הסופר העברי הטוב ביותר בעיני.
בקיצוץ, אומר, שעת יוצא ספר חדש של אחד מסופרינו האהודים, אני נמלאת הסתייגות הגורמת לי להתעקש ולא לקרוא את הספרים האלה.
יוצא מן הכלל הוא א.ב . שעליו אפילו נפשי הסרבנית מסרבת לוותר. ייתכן שגם מאיר שלו האהוב עלי- ייקרא והפתיע אותי ספרו החדש(האוגד גם סיפורים ישנים מוכרים) של יצחק בן נר- עוד אדם שאני אוהבת מאוד.
יורם קניוק משרה עליי כמה רגשות, כשהחזק בהם, לאורך השנים האלה, הוא איזה כעס קל או טינה שמוחלפים מיד בתפסיקי.
אז התחלתי כשהוא עבר ניתוחים והתחיל להגיד שעדיף מותו מחייו וגם האדיר את מלאכתו של רופאו- כמחליף איברים לעומתו כסופר "שזה שטויות"- הציטוט מן הזכרון.
אז טען שלדעתו אין טעם לחייהם של זקנים והביא עצמו כדוגמא- כאשר במונחים הרווחים כיום- לא נחשב כזקן כלל.
האדם הלך ודעך, חלה במחלות רציניות, נאבק על חייו והיה מלא התפעלות מכך שאשתו ובנותיו ישבו לצידו עת התרדמת וקיוו שיתעורר.
אחר כך נתן את הרושם שהוא מרוצה מכך שהינו חי.
ואחר כך שוב נטל חלק בחיים הציבוריים אם כי בכל השנים האלה, הקפיד להשוות בין העבר- מבחינתו מלחמת שחרור ופעילותו בפלי"מ, כאשר כתיבתו כמו תמיד נעה ומתעתעת בין חיוב ושלילה של הדברים שהיו ואלה שהוא בודה מליבו, לבין ההווה שהוא "חרא".(טוב, על כך קשה להתווכח. ההוה אכן _ _ _ ?)
ואחר כך התפרסם שוב במחיקתו את עצמו- כביכול- מן המהות היהודית ( הוא שהקפיד לכתוב את היהודי האחרון).
אני אקצר, כי לא התכוונתי לדון ספרותית או פסיכולוגית ביורם קניוק. אלא לומר את אשר אמרתי בהתחלת הפוסט הקצר הזה.
נורא לא בא לי לקרוא. ואפילו אולי אני מפסידה חלק שכתוב היטב.
הוא, מבחינתי, בחברה טובה. אדגיש כי יש לי הנאה משונה להגיד זאת.לא קראתי את עמוס עוז בספריו החדשים וזה אחד המעשים בהם אני מרגישה שלמה עם עצמי.

יבואו על הברכה א.ב. שלשמחת קנה המידה- לא מרבה לכתוב וכשהוא כותב, מאוחר, כבא בימים- ככותרתו של הפוסט כאן המקורי, הוא כותב טוב, מאיר שלו, שכתיבתו קשה עליו ודבר זה מקל עליי את הגישה ויצחק בן נר אדם צנוע שאקרא את ספרו בהנאה.

תודה על שאיפשרתם לי לכתוב את הביקורת הפרובוקטיבית הזאת.


עמליה אביטלעמליה אביטל10/2/2013

כותבת בעל כורחי. התיאור הממצה של הספר , מעט ממצה מדי לדעתי הלא ענייה והלא עשירה.
הדבר מתקשר אצלי לבעיה שיש לי עם יציאתם לאור של ספרים של סופרים ישראלים וותיקים. עמוס עוז ומטה.סתם, עמוס עוז הוא לא הסופר העברי הטוב ביותר בעיני.
בקיצוץ, אומר, שעת יוצא ספר חדש של אחד מסופרינו האהודים, אני נמלאת הסתייגות הגורמת לי להתעקש ולא לקרוא את הספרים האלה.
יוצא מן הכלל הוא א.ב . שעליו אפילו נפשי הסרבנית מסרבת לוותר. תיכן שגם מאיר שלו האהוב עלי- ייקרא והפתיע אותי ספרו החדש(האוגד גם סיפורים ישנים מוכרים) של יצחק בן נר- עוד אדם שאני אוהבת מאוד.
יורם קניוק משרה עליי כמה רגשות, כשהחזק בהם, לאורך השנים האלה, הוא איזה כעס קל או טינה שמוחלפים מיד בתפסיקי.
אז התחלתי כשהוא עבר ניתוחים והתחיל להגיד שעדיף מותו מחייו וגם האדיר את מלאכתו של רופאו- כמחליף איברים לעומתו כסופר "שזה שטויות"- הציטוט מן הזכרון.
אז טען שלדעתו אין טעם לחייהם של זקנים והביא עצמו כדוגמא- כאשר במונחים הרווחים כיום- לא נחשב כזקן כלל.
האדם הלך ודעך, חלה במחלותרציניות, נאבק על חייו והיה מלא התפעלות מכך שאשתו ובנותיו ישבו לצידו כת עת התרדמת וקיוו שיתעורר.
אחר כך נתן את הרושם שהוא מרוצה מכך שהינו חי.
ואחר כך שוב נטל חלק בחיים הציבוריים אם כי בכל השנים האלה, הקפיד להשוות בין העבר- מבחינתו מלחמת שחרור ופעילותו בפלי"מ, כאשר כתיבתו כמו תמיד נעה ומתעתעת בין חיוב ושלילה של הדברים שהיו ואלה שהוא בודה מליבו, לבין ההווהץ שהוא "חרא".(טוב, על כך קשה להתווכח. ההוה אכן _ _ _ ?)
ואחר כך התפרסם שוב במחיקתו את עצמו- כביכול- מן המהות היהודית ( הוא שהקפיד לכתוב את היהודי האחרון).
אני אקצר, כי לא התכוונתי לדון ספרותית או פסיכולוגית ביורם קניוק. אלא לומר את אשר אמרתי בהתחלת הפוסט הקצקר הזה.
נורא לא בא לי לקרוא. ואפילו אולי אני מפסידה חלק שכתוב היטב.
אדגיש כי יש לי הנאה משונה להגיד זאת. הוא, מבחינתי, בחברה טובה. לא קראתי את עמוס עוז בספריו החגדשים וזה אחד המעשים בהם אני מרגישה שלמה עם עצמי.

ובואו על הברכה א.ב. שלשמחת קנה המידה- לא מרבה לכתוב וכשהוא כותב, מאוחר, כבא בימים- ככותרתו של הפוסט כאן המקורי, הוא כותב טוב, מאיר שלו, שכתיבתו קשה עליו ודבר זה מקל עליי את הגישה ויצחק בן נר אדם צנוע שאקרא את ספרו בהנאה.

תודה על שאיפשרתם לי לכתוב את הביקורת הפרובוקטיבית הזאת.