פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שני ספרים טובים על הודו

שני ספרים טובים על הודו

פרופ. עמיה ליבליך | 1/8/2011 | הרשמו כמנויים

כידוע לקוראי, אני מתעתדת לנסוע להודו באמצע החודש כדי ללמד את הטיבטים הגולים פרק בכתיבת היסטוריה מסופרת. (אפשר לקרוא על כך בבלוג הקודם).
אני לא נוסעת להודו לחפש את האמת, כפי שהיה מקובל פעם, ואולי עדיין – בגילים אחרים משלי. כבר ביקרתי בהודו פעמים אחדות בעבר. אני בכלל נוסעת אל הקהילה הטיבטית הגולה שבהודו, ולא לכלל יבשת-תרבות ענקית ומגוונת זו. יש לי תפקיד מוגדר ומסגרת, ואני לא מתכננת מסע תרבותי, דתי או פסיכולוגי. אולם, גם לאנשים כמוני, יש משהו בהודו שאי אפשר שלא לחשוב עליו לעומק, או במילים אחרות – הודו "עושה לך" משהו. השוואה תרבותית כלשהי הינה כמעט מחוייבת המציאות ההודית, עבור כל מטייל או תייר ישראלי.
הידיעה מראש מהווה כבר תחילתה של החוויה. שלב זה מתבטא אצלי בין היתר בקריאת ספרים על הודו, ומהם אני רוצה להזכיר שני ספרים מאוד משמעותיים. הראשון הוא ספר נדיר למדי, שיצא עתה מחדש בהוצאת אבן חושן. זהו ספרו של הבריטי דר. פול ברונטון, "מסעות בהודו המסתורית", והוא מבוסס על מסעותיו של המחבר בהודו עוד בתקופת המנדט הבריטי – דהיינו לפני 1948. ברונטון עצמו, בן למשפחה יהודית ובוגר מלחמת העולם הראשונה, יצא למסעותיו בהודו החל משנת 1930. הוא התפרסם במערב כמי שעד מותו בשנת 1981 תעד את מסעותיו בספרים ובמאמרים רבים, וחשף את היוגה למערב- לא במובן של אמון גופני, אלא במשמעות הפילוסופית-דתית שמאחורי התירגול.
בספר זה הוא מתאר את נדודיו המוקדמים מיוגי אחד למשנהו, בניסיון ביקורתי לעמוד על הפרקטיקות והאמונות של מי שהיו מפורסמים ביבשת כיוגים חשובים. את הספר קיבלתי מידידה שאמרה לי "זה בדיוק מה שאת מתעניינת בו – ספר על סיפורי חיים". ואכן – הוא מתעד את סיפורי החיים של כמה מהמורים הרוחניים שבהם נפגש במקומות נידחים, בג'ונגלים או מערות, שברבים מהם היה אז תייר מערבי יוצא דופן. בתיאור הארוך של מסעותיו ותלאותיו, הוא פותח בגישה ביקורתית המבוססת על הידע המערבי המדעי והאובייקטיביות הבהירה, שבהם הוא מאמין, וקורא לכמה מהגורו-ים שפגש בלעג "קוסם" או "משיח". לעיתים הוא חושף את הפעלולים שניראים כמעשי ניסים, ולעיתים הוא אכן מתרשם מהפלא האנושי הבלתי מוסבר שמתגלה לעיניו. הוא מספר בפליאה ובכישרון ספרותי רב על יוגים מתבודדים העוצרים את הזמן ואת המוות, ומביא כמה סיפורי חיים של קדושים אלה, מפיהם או מפי תלמידיהם – מנין באו וכיצד הם חיים.
גם סיפורו שלו הוא 'סיפור חיים' - הוא עצמו עולה לרגל ומבקש להתנסות בתירגול היוגה ובמדיטציות שונות, לפי האסכולות בהן הוא נפגש. בראשית הדרך, הוא עושה זאת כדי להפריך אמונות תפלות, ולהוכיח את עליונות החשיבה הרציונאלית, אולם בהדרגה חודרת ללבו האמונה בפילוסופית החיים שהוא נחשף אליה. מסיבות שאינן ברורות לו עצמו, גם כשבריאותו נפגעת וכספו נגמר, הוא אינו מרפה מהמסע עד שהוא עצמו עובר טרנספורמציה רוחנית, והופך למאמין ברמנה-מהרישי ובדרכו. הפרק האחרון, שנקרא בספר "לוחות האמת הנשכחת", מתאר בצורה מפורטת איך הביא אותו גורלו לפגוש מורה שלא שיעבד אותו אלא שלח אותו לחופשי, מורה רוחני ש"לקח אותי אל תוך הרוחניות הפנימית השופעת שלי, ועזר לי, מערבי טיפש שכמוני, להפוך חיים חסרי ערך וחסרי מובן לחיים מאושרים עמוסי חוויות" (עמ. 370). כידוע, אין גבול לחשיבותו של המורה הרוחני בתרבות המזרח הרחוק. בעזרת הרמנה-מהרישי, מספר המחבר, זכה לרגעי ההארה לפני שובו למולדתו, ולמד שכל האמת נמצאת בתוכו פנימה.
יהיו שייראו בזה ספר מיסיונרי, אך בעיני הוא פשוט מסע קריאה מרתק ומעורר תהייה. ממקומי אני מתבוננת בתהליך שעבר דר. ברונטון מרחוק וחושבת על תרבויות שונות שהמציאו דתות כל כך מגוונות, ועל הצורך האנושי ברוחניות, שלא כולנו מודעים אליו, ואילו אחרים – מגיעים דרכו לניצול מר בכתות מסוכנות.

הספר השני שקראתי הרבה יותר ידוע במקומותינו, ואף על פי שנכתב בשנת 1955, לא נס ליחו. זהו כמובן ספרו של עזריאל קרליבך "הודו", המסכם את מסעו באותה שנה – ספר שהיה ציוד הכרחי לכל המטיילים הישראלים הרציניים שאני מכירה. אם סיפרו של ברונטון עוסק בניסים, סיפרו של קרליבך הוא בעיני נס בעצמו. איך יכול עיתונאי זר (ובמיוחד ישראלי-יהודי, עם כל הנרקיסיזם התרבותי המיוחד לנו!) לצאת מעולם המושגים שבו אנו מבינים כל רגע מחיינו, עולם המלמד אותנו מינקות מה נכון ומה בלתי נכון, מה רצוי ומה פסול – ולראות בעיניים צלולות עולם אחר. לעיתים נדמה לי כאילו לקח קרליבך לזמן מה עמדה מחוץ לתרבות ולזמן, כפי שביקש ארכימדס במאמרו הידוע "תנו לי נקודת משען ואוכל להזיז את כל העולם", כדי שיוכל לראות בצורה הוגנת ובלתי שיפוטית את התרבות ההודית מעיני ההודי המסורתי, ובהפניית ראש הוא עושה אותה אבחנה מדוקדקת לתרבותנו שלנו, ומוכיח בעליל כי הכל יחסי.
תוך קריאה אני מהרהרת: אנחנו מלמדים לעשות מחקר אנתרופולוגי או אתנולוגי ללא שיפוט, בלא ביקורת, אבל כמה מאיתנו באמת יכולים לעשות זאת, לבוא חפים מערכים מוקדמים אל מציאות שונה משלנו? והנה קרליבך עשה נס זה בפועל. פרק אחר פרק הוא כותב בשפה עשירה ובמאות דימויים מקוריים על נושאים שונים -המשפחה המורחבת, מוסר העבודה, היחס לבעלי חיים, הרגלי התזונה, הבריאות, הממסד, היחס להנאות העולם הזה ועוד ועוד, כל התופעות בהן הודו המסורתית כל כך שונה מהמערב - וכולם מוצגים מנקודת המבט ההודית בהיגיון מושלם מבחינתם. אפילו מערכת הקאסטות הידועה לשימצה מקבלת בתיאור הנבון שלו פשר, שכמעט ועושה אותה מתקבלת לגמרי על הדעת. מעולם לא קראתי תמונה תרבותית כה עשירה ונטולת פניות של 'האחר', אשר מעמידה סימני שאלה כה מרובים על המציאות שלנו והרגלים שאנו לוקחים כ'דרך הטבע' שבלעדיה לא ייתכנו חיים נאותים .
מובן מאליו שהודו איננה אחידה כל כך כפי שבא לידי ביטוי בספרו של קרליבך. יש בה כאלה וכאלה. גם ברור שהודו של המאה ה-21, מעצמת היי-טק מתקדמת, השתנתה לעין ערוך מאז שהייתה מדינה צעירה בראשית צעדיה. ועדיין, קשה להתעלם מכל הסבל שייראה המטייל ביבשת זו, גם אם ניתן להעניק לו פשר רוחני במערכת חשיבה שונה. אך לעיתים כה קרובות אנו משתמשים במונח 'אלטרנטיבי', ומה שמסתתר הוא למעשה האמירה כי משהו שאנו מכירים טוב יותר הוא הראשון במעלה, והאלטרנטיבי הוא המשני. ואילו קרליבך מעמיד סימן שאלה גדול מול הבחנות שכאלה.

עוד בבלוג של פרופ. עמיה ליבליך

ביום שישי האחרון הזדמנה לי אחת החוויות החזקות בחיי. השתתפתי בסדנה בהנחייתה של בתי, מתי ליבליך. אני כבר...
כולם יודעים שאחוז המשפחות המסורתיות – של אם, אב וילדיהם הביולוגיים – הולך ופוחת בעולם הואריאציות המשפחתיות...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ירדנה כהןירדנה כהן1/8/2011

נסיעה טובה- מחכה לפוסטים של אחרי או תוך כדי.... [ל"ת].