מה לי ולטומי לפיד? או על הדיאלוג עם 'אלו שאינם משלנו'. ואף מילה על הבחירות
ארנון רולניק | 15/10/2012 | הרשמו כמנויים
טומי לפיד לא היה אף פעם כוס התה שלי. גם יאיר לא. הגיבורים שלי כך חשבתי הם היגאל אלונים והיצחק רבינים. הצברים האמיתים, הצנועים, שעשו חיל בצבא, ואחר כך "קיבלו את דין התנועה" והלכו לפוליטיקה. גם בעניני ספרות נמשכתי לעמוס עוזים והיהושועיים עם העדינות השקטה, החרטה המתמדת, ותחושת האשם שאינה נגמרת (ואולי גם ההתנשאות השמאלית המעודנת)
אינני כותב על טומי בגלל יאיר (אם כי אני מועסק בדמיון ובשוני) ןגם אינני כותב עליו בהקשר של סגירת "מעריב". (למרות שהספר מהווה היסטוריה מרתקת של העיתונות בישראל) – אני כותב עליו כי הוא מייצג את הדיאלוג-הלא גמור שלי עם "ההם"- כלומר "אלו שאינם משלנו". עם "ההם" הימנים, "ההם" הגלותים, "ההם" הבוטים , "ההם" הלא צנועים..
"זכרונות לפני מותי"
את הספר "זיכרונות אחרי מותי" שיאיר לפיד כתב בשם אביו יש לי כבר זמן. אלא שרק לאחרונה השגתי את הגירסה הקולית שלו (זוכרים? אני האיש עם הספרים המוקראים איתם אני רוכב על אופניים או שוחה איתם) וכעת ששמעתי את הספר מצאתי את בעצמי, צורך להתנצל על דעותי הקודמות או ליתר דיוק הדעות הקדומות שלי עליו.
עדיין קשה לי אומנם עם החלקים הכאילו-ארצ'י-באנקרים של טומי אבל למדתי דרכו כמה דברים על יהדות, על העולם – אבל בעיקר על האוטנטיות – כמעט הייתי אומר על היות עצמי אמיתי.
במקור קניתי את הספר מייד עם יציאתו בשל סקרנותי ליחסי אב-בן וליכולת של ילד להכנס לעורו של אביו. ואכן יש בספר כמה קטעים מעניינים על יאיר הקטן, השתקן, המחקה את את תנועותיו של אביו בהערצה – ואת האב המרוכז כ"כ בעצמו מועסק בשאלה האם הוא מזיק לבנו.
אבל לא בשל סיבות אלו אני כותב על ספר זה, משהו בדמותו של טומי לפיד מעסיקה אותי. למרות שהספר נכתב "מטעם" על ידי יאיר (וכנראה גם על ידי חומר שאסף אמנון דנקנר – חברו הטוב בשיחות מוקלטות בשנה האחרונה לחייו של לפיד) – בכל זאת משורטטת שם דמות מעניינת. ובאמת מאוד שונה ממודל דמות האדם האידילי הבנויה אצלי. אני מניח לכן שמה שאני כותב מספר לא רק על טומי לפיד אלא גם על ארנון רולניק.
טומי, אני ויהדות
נתחיל דווקא ביהדות. או בהיות יהודי. טומי ידוע כעויין את אותם מפלגות וזרמים המדגישים את ההשתחוות לדת, ולמסורת היהודית. גם (ארנון) גדלתי במקום המזלזל באותם "יהודים עם פאות"
גדלתי במקום בו הקוסמופוליטיות – גישה הרואה את העיסוק בלאומיות כמשהו נחות פרימיטיבי בקבוץ למדנו על קודם כל השתייכותנו למין האנושי. היותי יהודי נתפסה כמשהו מקרי – מעין סרח עודף. טומי לפיד הוא איש התרבות העולמית אבל הוא גם יהודי. מאוד!
הספר כותב: "אני יהודי במובן העמוק ביותר שאפשר. היהדות היא משפחתי, היא הציביליזציה שלי, היא התרבות שלי וההיסטוריה שלי". דרך טומי אני לומד על עמדה יהודית גאה, לא מתנצלת.
הדבר בולט עוד יותר בהתייחסות לשואה. לפיד מצליח לספר לי, הצבר הקיבוצניק, את השואה בדרך חדשה וגם מסביר מדוע היה לי יחס מורכב לשואה
"בשנות החמישים והשישים עוד התייחסו אלינו אנשי היישוב הישן בזלזול מתנשא 'למה לא נלחמתם' נהגו לשאול, 'למה הלכתם כצאן לטבח'. הם היו היהודים סוג א'. שלקחו נשק לידם ונלחמו. אנחנו היינו היהודונים סוג ב' שאפשרו לגרמנים לטבוח בהם בלי לגלות התנגדות."
דרך משפט קאסטנר מסבירים הלפידים כי "זה היה שיח חרשים נורא, חסר סיכוי בין אלו שלא רצו להבין, לאלו שלא יכולים היו להסביר"
לא רק בעניני יהדות ושואה נוגע בי טומי – לאורך כל הספר עולה הדחייה שהוא מרגיש מהקומוניזם ומהסוציאליזם. ואני שגדלתי שם בתוך האמונה הגדולה ההיא, מתפלא איך יכול היה לפיד כבר אז לראות את העיוות שבקומוניזם.
בהקשר זה אני רוצה לשתף בשתי אסוציאציות ביקרתי לאחרונה בשתי בירות מזרח ארופיות ובשני המקומות ראיתי מוזיאונים העוסקים בתולדות הקומוניזם והמלחמה הקרה. זה היה לי מאוד מוזר לראות את סמלי ילדותי מוצגים עירומים וללא כחל ושרק – איך התקווה שהאינטרנציונאל ביטא היוותה בסיס למעשים נוראיים.
האסוציאציה השנייה קשורה למחזה "הילכו שניים יחדיו" שראיתי עם חברים זה מכבר בקאמרי. ההצגה מתארת מפגש אמיתי שהתרחש בלונדון בשנת 1934 בין דוד בן גוריון, וזאב ז'בוטינסקי. דמויות שני אלו מוצגים באורח אוטנטי על הבמה – ולהפתעתי מצאתי את עצמי מחבב ומכבד את ז'בוטינסקי דווקא – אף שחונכתי על אי קבלתו ודחייתו.
טוב טומי איננו ז'בוטינסקי, וגם הימניות שלו לא היתה מרשימה במיוחד – אולי העיסוק שלי איננו בדמות הפוליטית אלא באישיות עצמה
למה הוא מעסיק אותי
הדמות שהחינוך שלי (הקיבוצי, הישראלי, אולי הצבאי ובוודאי הפסיכולוגי ) מכוון אליה היא דמות של אדם אינטרוברטי, סגפן משהו, זהיר בדבריו. מתבונן, מתייסר, לא בכדי רבין הפך לסמל של מחנה שלם. לפני מספר שנים כתבתי על ההסמקה, ועל רבין כאיש מסמיק. טומי לפיד מצטייר באופן שונה לגמרי: אקסטרוברט חסר תקנה, בוטה, פוגעני, נהנתן ותאוותן (אוכל ונשים).
אז למה אני מתעניין בו ? אני חושב שדבר אחד עובר באורח מאוד ברור טומי אינו מתגונן ואינו מצטדק הוא מתקיף – הוא "שור זועם" . ביתו מירב שהנה פסיכואנליטיקאית (על פי הספר – אינני מכיר אותה אישית) אמרה לו "זוהי חותמה של השואה...אתה לא יכול לשאת אף רגע של תחושת החלשות. כל המאבקים שלך מאופיינים ב'לחיים ולמוות' הזה, הנה הם מצליחים, 'הם' הנאצים, 'הם' (להבדיל אלפי הבדלות) הצברים, 'הם' השמאלנים שאומרים לך שאתה עולה חדש, כל ההם שמחפשים לרמוס אותך...ואתה נלחם כארי וללא חת.. כי אם תוריד את הראש...רק תרפה מהדריכות ואוי לגורלך"
לאחר פגועי התאומים התקיים בלונדון כנס פסיכואנליטי שניסה לדון בהסברים הפסיכואנליטים לארועי ה 11 לספטמבר. מה שבלט לעיני היתה קבוצה גדולה של פסיכולוגים שעסקו בשאלה why do they hate us כלומר במקום להרגיש את הכעס וצורך לתקוף את הטרוריסטים שבצעו את ההתקפה – ניסו חברי הפסיכואנליטים להבין את מניעי חברי אל-קעידה.
במקום הזה אני יכול לשמוע את טומי לפיד צועק להם לא לבלבל את המוח, ולהפסיק עם עמדה צדקנית ומתחסדת.
ולסיום: אני חוזר לתמה המרכזית – וכעת מתמקד בנו – מסדר הפסיכולוגים. המסדר שלנו מבוסס על עמדה הבודקת עצמה כל הזמן, עמדה ספקנית, מתנצלת ולעיתים גם צדקנית. נדמה לי שטומי לפיד במובן זה מציג מודל אחר. אמיץ ואוטנטי!
ואולי המסקנה היא רחבה יותר הבה נזהר מהחלוקה "האם הוא מאנשינו אם לאו" הבה נהנה מהסתכלות על הגוונים, ואולי כמו שהתחברתי לפניו המסמיקות של רבין, ניתן להנות אולי מהסומק של טומי "השור הזועם ואנין הטעם"
