פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
עוד על ספרי החדש 'ההתחלה – נומה עמק – אוטוביוגרפיה משפחתית' (כרמל)

עוד על ספרי החדש 'ההתחלה – נומה עמק – אוטוביוגרפיה משפחתית' (כרמל)

רות נצר | 7/6/2012 | הרשמו כמנויים



היום טילפן אלי אדם שאיני מכירה, ושאביו מוזכר בספרי: "האם אוכל לקחת מזמנך כמה דקות? אני לא יודע למה הבן שלי קנה לי את הספר הזה. שמתי לב שעל הרבה דברים לא כתבת. אני רוצה לשאול אותך, האם עכשיו את אדם טוב? האם עכשיו את מאושרת?"

איזו חוצפה, אני חושבת לעצמי. אדם זר מטלפן אלי לשאול שאלות אישיות. למה הוא חושב שאענה לו? למה הוא חושב שזכותו לפלוש אל חיי? האם משום שפרשתי את עצמי בכתיבה כבר חיי מפולשים לכל?
ייאמר כאן שזו החוצפה הישראלית היחידה שפגשתי סביב ספרי. כמובן שסרבתי לענות.
תגובות אחרות מגיעות אלי במייל. פשוט ונגיש יותר, ואפשר לומר דברים שמתקשים לומר בשיחה.
רב הכותבים חשים צורך לשתף אותי בהתרגשות לגלות את שותפות החוויות: אלו שגדלו בקבוץ, ואלו שגדלו במקום אחר – כל אחד פוגש את עצמו ויש המבקשים לשתף אותי בספורי חייהם.

נוצר מרחב תהודה חדש, שכבר איננו רק מרחב התהודה שביני לספר אלא מרחב התהודה שביני לאנשים אחרים, כאלה שהכרתי וכאלה שלא הכרתי.

הנה מעט מן מתגובות שקיבלתי שנגעו ללבי :

- אם תגנו על הקניונים מהסופות של החיים לא תראו לעולם את היופי של חיצוביהם" (א.קבלר-רוס).
אני מבינה שבספרך החדש את הסרת את רוב ההגנות מהקניונים והתעמתת באופן מעורר התפעלות עם הסופות של חייך וזכית לראות את היופי, והשכר של עמלך הגיע בגדול.

- התחלתי לקרא את הספר והוא מרתק ומרגש, בא לי לחבק את הילדה שמסתכלת על העולם בעינים גדולות.

- רות יקרה, מה שאינני זוכרת הוא אם - כאשר נפגשנו יחד לשיחה על הספר לאחר שקראתי את כתב-היד - אמרתי לך כמה בנות קול הוא עורר בי בסולמות אישיים, אנושיים, היסטוריים, ציבוריים, חברתיים, יישוביים. התברכי ביצירה זו שהיא עצם מעצמך ובשר מבשרך ורוח מרוחך.

- ספר מאד מעניין ומרגש. אני חייבת להגיד לך שבכיתי לא פעם כשקראתי את הספר. ספר קשה. זרק אותי גם לילדות שלי, כנראה שכולנו עברנו ילדות מסובכת, לא פשוט לפתוח את הדברים האלה בחוץ. לא כל אחד יכול. ממרחק שנים אנחנו נושאים צלקות.

- במקום לנקות ארונות לפסח אני קוראת את הספר, דומעת, מחייכת, ובעיקר מתפעלת מהיכולת, האומץ, החשיפה, העדינות, העמקות. כל משפט למדת לפני ולפנים. אני פשוט שיכורה מהספר הזה. הוא משהו שקשה לתאר, ועצם העובדה שעוד שעה אני הולכת לעבודה ואני קוראת, זה צריך להגיד משהו למי שמכיר אותי איך אני לפני פסח.
עשית דבר נפלא לכולנו. ספר מרתק וחשוב. עשית עבודה מופלאה. ואיזה מחקר שעשית!
הספר כתוב מעגלים מעגלים זה ליד זה ומדי פעם הם נפגשים.
הייתי רוצה לבקש מכם סליחה על מה שעברתם בקבוץ בימים ההם.

- .יצווה האל הטוב לספרך מלאכים טובים ללוותו בדרך אל קוראי עם ישראל. הוא ראוי לכך. את יודעת, כי כבר אמרתי לך זאת גם בכתובים.
-
זוגתי קוראת בספרך ומאד מתרגשת ולא מרפה מהספר וזה סימן טוב, כי אינה מכירה אותך ואינה מעורבת, מה שמראה שאין זה ספר פרטי בלבד.

- קיבלתי הבוקר עותק נוסף מספרך "נומה עמק". אני מבין שהספר הנוסף נשלח בטעות, אבל שמחתי לקבלו ואתן אותו מתנה לחבר.
הספר קשה מאוד, מכאיב , אבל מרשים. יצירה למופת.

- כתבת שלנפש אין זמן. וזה נכון. החוויות נוכחות. אבל הן יכולות לעבור תיקונים. כמו שכתבת בספר. והאישיות שלך היום שאוצרת בתוכה את הסבלים והרגישויות אך גם המון כוח וחוזק וידע חיים, ואת עם המון השראה, ובמקום ליפול, להתאבד, להשתגע. לא יודעת מה. במקום כל זאת הפכת למה שאת. לאישיות. וכל זה אני כותבת בהשפעת הספר עדיין, כי אולי אחר כך לא אעז, כי משהו בך הזכיר לי מההתחלה פרח אל תיגע בי.

- הקטע שהכי הדהים אותי עד כה, (בעמ' 26 למטה): איך זה יכול להיות שילדה בת חמש מגיעה למצב תודעתי כזה, שהיא יודעת את ערכה כיישות נפרדת. "שיש בתוכי משהו פנימי עד מאד, סמוי, שהוא שלי בלבד". איך ילדה בת חמש מגיעה ליכולת ראייה כזו? (אני עובדת על זה עד היום...). פשוט הדהים אותי ואפילו לא מובן לי. יחד עם זאת אני חושבת שאולי זה מה שהציל אותך: יכולת להיות שם בשביל עצמך. ויחד עם זה זה גם ייזקף באיזשהו אופן גם לזכותם של הורייך ז"ל. לא נראה לי שזה בא מהאוויר. הם באיזשהו אופן נתנו לך מקום, איפשרו את זה.

- ספר מרתק - ובניגוד למה שחשבתי אחרי קריאת כעשרים עמודים ראשונים בלבד, הספר מורכב מאוד ולא קל, שהרי הוא מספר על אנשים מורכבים ולא קלים, על חיים מורכבים ולא קלים. וגם על האפשרות של כל אחד מאתנו להתמודד עם ה'חבילה' כולה, לטוב ולרע - התמודדות מורכבת ולא קלה. בסופו של דבר, הם חיו, אנחנו חיים, צאצאינו חיים ויחיו וחוזר חלילה. אבל, כפי שאת מראה זאת, דור חדש מסוגל להעיר משהו על קודמיו, גם להאיר, גם להוסיף את הטוב שבו.

- קראתי את ספרך ומדי פעם דמעות נקוו בעיני, לא יכולתי לשאת את היחס של חברי הקיבוץ ושל ההורים כלפי הילדים. תוך כדי קריאה חשבתי לעצמי, איך מתגברים על קשיים כאלה? ואת התשובות קבלתי, תוך כדי קריאה.
הנטייה שלך לאומנות ולהרחבת ידיעותייך מקריאה רבה הם שהובילו אותך למה שהינך היום. אין ספק שהושפעת גם מהוריך.
את השאלה שאחיך שאל בסוף, למי הספר מיועד?, שאלתי את עצמי לפני כן, אולם הבנתי שאם הספר מעניין אותי, אני חושבת שהוא יכול לעניין קוראים רבים.
שלבת בספר חלומות רבים, מה שלי לא קורה, או שאני לא זוכרת אותם, זה פשוט מעניין.
הצלחתי להכיר אותך דרך הספר.

- אני "בת משק" בדיוק כמוך, ואני כותבת לך בהתרגשות גדולה, אחרי שסיימתי לקרוא את ספרך הנפלא בעיניי.
קראתי אותו במשך כמה לילות וגם כשהנחתי אותו, הוא לא הניח לי. קראתי בו עד השעות הקטנות של הלילה וכשסופסוף הנחתי אותו וניסיתי להירדם, המחשבות על הספר, עלייך, על ילדותך, על הורייך ומה כל זה אומר עלי ואיפה זה פוגש אותי...

- התחשק לי להחזיק עפרון על הארונית ליד המיטה בלילות של קריאת הספר ולסמן את המשפטים שכל כך נגעו לליבי, אבל לא רציתי לקלקל לעצמי את הרצף ואת ההנאה הצרופה שבקריאה, למרות שהמכתב הזה התחיל להיכתב בתוכי, כבר מהעמודים הראשונים של הספר. (כמובן שהסיבה הנוספת שלא עשיתי זאת, היא משום החינוך הייקי שקיבלתי: לא מקפלים שוליים ולא רושמים דבר בתוך ספר! את בטח מבינה...)
אני מלאת התפעלות מאומץ ליבך לכתוב, לחפש, להישיר מבט אל הדברים הקשים, אל הרגשות שלא מעזים לכתוב ובוודאי שלא לומר ואת עשית זאת. כשהעזת לכתוב את הביטוי "נעבעך" התכווץ ליבי ביחד עם ליבך.
יש אומץ רב בכתיבה שלך. את מישירה מבט אל דברים שקשה לאדם, אפילו בוגר, להביט בהם, מנתחת באזמל חד ומדויק את היחסים הלא פשוטים בין הוריך ובעצם מזמינה כל אדם הקורא בספר לשאול את עצמו את השאלות: איזה דגם של זוגיות ראיתי בבית הורי? איזה חינוך קיבלתי? מה ממורשת אבותיי אני מעבירה לילדי ולדורות הבאים? האם אפשר ללמוד מן הטעויות של הורינו ושלנו, או שנגזר על האדם לחזור על אותן טעויות ולהנחילן לדור הבא אחריו?

- שמעתי חברים שקראו את הספר והעירו: ככה לא יפה. למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ? ובכלל, לא נאה לירוק לבאר ששתית ממנה". לי לא היתה תחושה שעשית משהו מן הדברים הללו. ראשית, היה קשה לחיות בקבוץ של אותם ימים. הזמנים היו קשים (ביטוי של הוותיקים) וכולנו יודעים זאת. אם יש נימה של ביקורת כלפי הלינה המשותפת, או חוסר הפרטיות, כיום כבר ידוע שרבים חשו כך וכבר מותר לדבר על כך בקול רם. אין בכך פסילה של הרעיון הקיבוצי, אלא עדות לקושי.

- לעיתים, דווקא יצירות העוסקות בתיאור מאד ספציפי של אירוע אחד, או משפחה אחת, יכולות לגעת באדם באשר הוא אדם. עמוס עוז כתב פעם שהנושא היחיד המעניין אותו באמת הוא המשפחה. זהו הנושא המורכב ביותר בעולם ואולי גם העצוב והכואב ביותר. כמורה לספרות, אהבתי עד מאד את השיבוצים הרבים שהבאת כחלק בלתי נפרד מכתיבתך, מתוך מיטב הספרות והתרבות העולמית ואת הניתוחים שאת עורכת לחלומותייך שלך ושל אחרים. אבל יותר מכל, נגעת בליבי בעצם הכתיבה של הסיפור, השבר שלך ותהליך ההחלמה והתיקון.

- את שעות אחר הצהריים של שלושת הימים האחרונים עשיתי בחברת חייך, כפי שתיארת אותם בספרך. ברגעים רבים ובהקשרים שונים הרגשתי קרבה לדברים שכתבת, שכן השכלת לעגן את פרטי הסיפור האישי שלך במארג החיים בישראל ואת נסיבות הגורל הפרטי בהקשר הכולל של הזמן והמקום. כך גם חייה של קוראה כמוני – שהיו שונים מאוד – משיקים לחוויות שתיארת בספרך, כמו למשל ילדות בקיבוץ על טובו ועל רעותיו, ומעומק הבדידות הילדית – קרבת הספרים שמייצרים את חומת המגן המופלאה והטראגית, המגוננת והמשנה-פני-עולם אך גם מרחיקה ומבודדת, ועוד. את מביאה תובנות חכמות, מעניינות, מעמיקות, שבחווית הקריאה מייצרות קרבת לב, אמון והוקרה לכנות ההבעה ולאומץ ההיחשפות. הנחת לי להתוודע לסיפור חייך וחייהם של הוריך, ואין ספק שהיטבת לעגן אותו לא רק במכלול הישראלי, אלא גם בכעין סיפור-על אוניברסלי על גורל אנוש עלי אדמות – בעיקר באיזכורים הרבים מעולם הספרות והאמנות, שאת מפליאה לדלות ממה שהוטמע ברוחך וכך מייצרת רקמה עשירה של הקשרים, זכרי דברים, משמעויות ותובנות חובקות עולם, תרתי משמע.
ביושר דעת תיארת לא רק כמה קשה היה לך כילדה לקבל את מעשי ההורים, אלא גם את הפער הבלתי נמנע בין נקודת הראות והחוויה של הילד / המתבגר לעומת אלה של ההורה, כשאינם עולים בקנה אחד וכשדומה שההורה נכשל במילוי ציפיותיו הטבעיות של הילד למסירות מוחלטת.
בהתמודדות הממושכת עם הקושי המשפחתי נראה שבאו לעזרתך שני מקורות של חסד: בבגרותך לא היית חלק מחברה ו/או מסגרת משעבדת אידאולוגית ומעשית, כמו למשל תנועת הנוער ועימה ההגשמה החלוצית בקיבוץ, שהיה בהן כדי להרחיק אדם מעצמיותו ולהעצים את מבוכת השייכות. ומן התיאור שלך עולה כי ניתן לך להיפתח באינטימית ובהשקט אל עולם הספרים ולהניח לנפשך להיות מונחית אל חכמתם בכל כוחה המופלא, כפי שתיארת זאת בספרך.

עוד בבלוג של רות נצר

אזעקה גורר את רגליו הכבדות תחובות באנפילאות הישנות, עמד אדון גרוסברג בן שמונים וארבע על המרפסת,...

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אין עדיין תגובות לפוסט זה.