לראות סופר/ת
פרופ. עמיה ליבליך | 8/5/2010 | 7,509 צפיות | הרשמו כמנויים
פסטיבל הסופרים שנערך בשבוע שעבר במשכנות שאננים בירושלים - השני מסוגו בארץ - עורר אצלי תגובות מעורבות. מצד אחד נחמד לשמוע שכל כך הרבה סופרים התכנסו לארצנו מחו"ל ויופיעו לפני החפצים בכך. מצד שני, אני חשה כי יש בזה איזו זילות של הספרות, שהיא דבר קדוש כמעט בעיני. ההסתייגות שלי קשורה בתחושה המציקה כי כל התרבות בזמננו הפכה למופע, תרבות ידוענים. אנשים במקצועות שונים, ביניהם סופרים ומשוררים, רוצים להופיע - בפסטיבלים, בתקשורת, שייראו אותם ושיכתבו עליהם בעיתון, כשכל זה כמובן קשור גם במניעים מובנים של מכירות ורווח, הן של הסופר ועוד יותר מזה - של הוצאות הספרים. ומנגד, במחשבה נאיבית ומיושנת אולי, אני עדיין רואה את הסופר כיושב בשקט מול הדף או המחשב, ספון בביתו, וכותב. ואולי יושב בכיכר העיר וקולט מהמראות החולפים לנגד עיניו, או בארכיון - סופג מהמסמכים הטמונים שם. שיכתוב סיפור, או ישורר שיר - ואז נקרא את דבריו. זהו ייעודו, וזה תפקידנו התרבותי. קולו המציאותי ומראהו אינם חשובים - חשוב רק התוצר הכתוב הנובע מעטו. חבל על הזמן שלו (במשמעות העתיקה של ביטוי זה) להופיע בכיכרות העיר או בבתי הקפה, כבדרן להמונים. דוד גרוסמן סופר גדול, מדוע לו להיות גם ידוען? גם על הקהל הנוהר למופעים שכאלה אני קצת כועסת - ודאי קל יותר להקשיב לגרוסמן במשך שעה, לראות ולהיראות, מאשר לקרוא רומן כבד תרתי משמע, בבדידות, במשך ימים. האם את קוראת את פול אוסטר או מסתפקת בביקור בהרצאתו היחידה בירושלים? "ראיתי את אוסטר", אפשר יהיה להגיד למחרת.
ראיתי תערוכה - זה בסדר. הלכתי לקונצרט - זה בסדר. אבל הספרות היא לדעתי עניין אינטימי שבין הסופר והקורא.
למרות הסתייגות זו נרשמתי ועליתי ירושליימה לראות ולשמוע את מי שקראתי את ספרו באנגלית ואחר כך בתרגומו העברי - את דניאל מנדלסון מחבר "אבודים". גם ללא ההנאה העילאית של נוף ההרים המחשיכים בחמסין אביבי מאחורי הבמה - זה היה כדאי גם כדאי. את דניאל מנדלסון ראיין א.ב.יהושע, ששאל את הסופר, הצעיר ממנו בדור, שאלות קשות ששאפו להכללה על נושאים עצומים - 'השואה', 'הספרות הדוקומנטרית', וכדומה. ואילו העונה הוריד כל שאלה מהאולימפוס הפילוסופי לפרטים הממשיים. "אני לא חוקר שואה", הוא אמר, "אני רק יצאתי לחפש את עקבות המשפוחה שלי". "אינני מעיז לדבר על שישה מיליונים, אני מדבר על שישה אנשים מעיירה מסויימת ומה אירע להם". היה משהו כה צנוע ועם זאת בטוח בעצמו בצורה שהביא את הדברים אל הקרקע שוב ושוב, והזכיר לי את הפתגם "אלוהים שוכן בפכים הקטנים". וכמו להמחיש את אנושיותו הבטוחה אמר מנדלסון בקול ברור ובמיקרופוןבראשית דבריו כי הוא תמה על כך שבני משפחתו הישראלים, שהגיעו כנראה על מנת לשמוע אותו, יושבים באחורי האוהל הענק, ואילו את המקומות השמורים שביקש להבטיח להם תפסו אחרים... תנועה שקטה של נוכחים התרחשה לרגע הרחק מהמקום בו ישבתי אני, כאשר תופסי המקומות השמורים קמו ופנו לשורות האחוריות, ולאט לאט צעדו לקידמת האוהל ארבעה אנשים כמדומני, דודה זקנה ואולי כמה אחיינים - וישבו במקומות המכובדים הללו. רק אז המשיך מנדלסון בדבריו. ולא היה דבר חשוב מזה בכל הערב הירושלמי שביליתי בפסטיבל. לראות במו עיני - גם כן שווה לפעמים.
