על אשמת הפוגעים – אשמה מוסרית – מבט יונגיאני

רות נצר | 12/2/2026 | הרשמו כמנויים

בתוך ריבוי פגועי הטראומה של המלחמה העכשוית רבים הסובלים מאשמה שהיא טראומה מוסרית . למעשה המפגש עם אשמה הוא חלק בלתי נפרד בכל חוויה פוסטראומטית. כשמדובר בפוסטראומה של הנפגע מתלווה בדרך כלל אשמה על אי היכולת להתמודד עם הארוע הפוגעני באופן לוחם-מנצח, והטראומה והסימפטומים הקשים שלה נחווים כתבוסה. למשל, הסרט 'וואלס עם באשיר' (2008) לא עוסק בטראומה של החייל-קורבן שנפגע מהאויב אלא בטראומה של החייל הפוגע. זו אשמת הפוגעים שהיא אשמה מוסרית. זו אשמה  של היות עד או שותף לרוע האנושי. אשמת התוקפן.

על האשמה הגורמת פגיעה מוסרית כותב יוסי לוי בלז, חוקר טראומות (2023). לדבריו, פגיעה מוסרית הפכה בשנים האחרונות למושג  משמעותי בספרות המחקרית, אך עדיין אינה מוכרת באופן מלא לקלינאים. פעמים רבות מבלבלים בין הפרעת דחק פוסטראומטית לבין פגיעה מוסרית. פגיעה מוסרית היא טראומה ספציפית המתעוררת כשאדם מבצע או נוכח כעד או אינו מונע מעשים שאינם עומדים בקנה אחד עם הנורמות הערכיות שלו והמוסר הפנימי שלו.

נראה שבטראומת מלחמה בכלל מתרחש בלבול מוסרי, כאשר חווית החייל את עצמו מלכתחילה כמוסרי וטוב שנלחם באויב הרע, מתערערת כשהוא חווה עצמו כאלים, תוקפן ורע בעליל. כשיש לאדם בטחון ערכי מוסרי,  יש לו תשתית הגנה לסיבולת אימת הקרב. וכשבטחון מוסרי זה מתערער, משום שכללי הטוב ורע ואיסור הרצח, שהם כללי ייסוד של החברה האנושית, איבדו את תוקפם, החייל מועד יותר לפגיעות נפשית. המחקר המתייחס למשברים רוחניים מכנה את הפוסטראומה המוסרית בשם פציעה מוסרית, ומכליל אותה בקטגוריה רחבה יותר של משבר רוחני ולא פוסטראומה. הפציעה המוסרית נוגעת לייסורי מצפון נורמטיביים, כך שלא מדובר כאן בהפרעה פסיכולוגית אלא במאבק רוחני הקשור בקונפליקט שבין ערכי הממסד ובין האמונות והערכים המקודשים לאדם (שחף ומעוז. 2023). אני סבורה שעומק האשמה המוסרית המתגלה בטראומות המלחמה מאשר את טענתו של יונג שהמוסריות היא ארכיטיפית ומולדת ואינה פרי הסופראגו כחוק חברתי.

התכנית לפסיכותרפיה פסיכודינמית במצבים נפשיים מורכבים וטראומה של מכון סאמיט
מוכרת ע"י האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.

אני משערת שכל חייל היוצא למלחמה נתבע לקדש את ערך הלחימה ואת המוות של הזולת הכרוך בה, שהיא בניגוד לערכי המוסר הרגילים של קדושת החיים ושלילת הריגה. האם אשמה מוסרית אינה חלק מובנה מכל התנסות של חייל נלחם שעֵד להיותו הורג בני אדם? אני משערת שמה שמאפשר לחייל  להרוג בפועל זו התודעה של "הבא להורגך השכם להורגו", והתודעה של תפקידו כנלחם למען ערכים וחיים של בני עמו.

נראה לי שבמלחמת החרבות נוצר פער בלתי נסבל בין האשמה המוסרית של הלוחמים לבין העדר כל אשמה והעדר עמדה מוסרית של ההנהגה, שהפגינה לב ברזל  -  הן כלפי הלוחמים, הן כלפי משפחות החטופים והחטופים, והן כלפי האויב.

במפגש עם המלחמה מתגבר עקרון המוות על עקרון החיים שאמורים להתקיים בנפש באיזון. במלחמה מתגבר עקרון הרוע, ההרס, הפרוק, האכזריות. את האכזריות הגדולה במלחמה מבטא במיוחד האל ווטאן הגרמני, אל של לחימה אכזרית ופראית עד הקרבה והרס העולם.

הלוחם הקרבי שמזהה עצמו מלכתחילה עם הגבור הנלחם במפלצת, ועם הטוב הנלחם ברע - מגלה את צילו הגדול . כי מתברר לו שהוא המפלצת והוא הרע! בקרבות המלחמה הלוחמים נדרשים להיות עדים לארועים קשים ולעשות מעשים קשים של אכזריות כלפי אחרים, לפגוש ברוע המוחלט בזולת ובתוכם. הוא פוגש בעוצמה הארכיטיפלית של הרוע המוחלט שמעבר להכלה ומעבר לכוח האגו לשאת. האבחנה בין טוב ורע אובדת. התשתית הערכית המוסרית נשמטת.

כדי לשרוד את "פני מדוזה" הממיתים של המלחמה על החיילים להיכנס לקפאון רגשי, התנתקות מאנושיות – או לשכוח הכל או להשתיק ו"להמית" את המוסר והרגש האנושי החומל כלפי הזולת. במלים אחרות, סבלם נוסע מגרעין האנושיות, הגרעין שערכיו הם הטוב החומל, הגרעין של הנשמה, של האנימה (האנימה היא היסוד הנשי בנפש). כדי לשרוד ולא להרגיש, על כורחם, בזמן הארוע הטראומתי הם מקפיאים-ממיתים בתוכם את האנימה. הפגיעה באנימה היא פגיעה לא רק במוסר אלא פגיעה נרחבת-עמוקה יותר, פגיעה בנשמה (בטרמינולוגיה של ג'יימס הילמן).

האם הטובה העוטפת, מגינה, חומלת, סולחת, אוהבת – כארכיטיפ האם הטובה מראשית חיי האדם, נאלמת דום בזמן המלחמה. האם הטובה מתחלפת באם הנוראה, אלת המוות, כמו קאלי ההודית, ובאלות הנקם, כמו האירניות היווניות, ובאלת הגמול-נקם המוסרי היוונית - נמסיס. מופיע גם האל הנורא, השופט המעניש, התובע קורבנות אדם. ארכיטיפים אלה פועלים במלחמה עצמה ומפעילים את הלוחם ברגשי אשמה (סופראגו תוקפני) והרסנות מצפונית אחרי המלחמה.

אבל האנימה בנפש הלוחמים שהוקפאה ושותקה בזמן המלחמה,  לא מתה, היא שבה מחדש אחרי המלחמה: היא סובלת, בוכה וצועקת מכל תזכורת של המלחמה; כמו השכינה הבוכה על בניה, כמו הפייאטה שאוחזת-מכילה את בניה שנפשם מתה. ביצירות המוסיקליות הדתיות זו 'סטאבט מאטר' – שפרושה : עמדה האם ובכתה.

לוי בלז יוסי ואסף דפני 2022. עירום בדיזנגוף: על הטראומה והשלכותיה. שיחה עם זהבה סלומון. בתוך: לוי בלז יוסי ואסף דפני. 2022. מתחת לשמים השחורים. שיחות על כאב נפשי, אובדנות ותקווה. הקבוץ המאוחד.

שחף אפרת ומעוז דוד. 2023. הפנומנולוגיה של המשבר הרוחני. פסיכולוגיה עברית. 25.11.23