על אשמת הפוגעים – אשמה מוסרית – מבט יונגיאני
רות נצר | 12/2/2026 | 1,286 צפיות | הרשמו כמנויים
'מפחיד ליפול לידי האלוהות החיה אבל מפחיד הרבה יתר להישמט מידיה' (ד.ה.לורנס).
בתוך ריבוי פגועי הטראומה של מלחמת החרבות, 2023, רבים הסובלים מאשמה שהיא טראומה מוסרית . למעשה המפגש עם אשמה הוא חלק בלתי נפרד בכל חוויה פוסטראומטית. כשמדובר בפוסטראומה של הנפגע מתלווה בדרך כלל אשמה על אי היכולת להתמודד עם הארוע הפוגעני באופן לוחם-מנצח, והטראומה והסימפטומים הקשים שלה נחווים כתבוסה. כפי שראינו, הסרט 'וואלס עם באשיר' (2008) לא עוסק בטראומה של החייל-קורבן שנפגע מהאויב אלא בטראומה של החייל הפוגע. זו אשמת הפוגעים שהיא אשמה מוסרית. זו אשמה של היות עד או שותף לרוע האנושי. זו אשמת התוקפן.
על האשמה הגורמת פגיעה מוסרית כותב יוסי לוי בלז, חוקר טראומות (2023). לדבריו, פגיעה מוסרית הפכה בשנים האחרונות למושג משמעותי בספרות המחקרית, אך עדיין אינה מוכרת באופן מלא לקלינאים. פעמים רבות מבלבלים בין הפרעת דחק פוסטראומטית לבין פגיעה מוסרית. פגיעה מוסרית היא טראומה ספציפית המתעוררת כשאדם מבצע או נוכח כעד או אינו מונע מעשים שאינם עומדים בקנה אחד עם הנורמות הערכיות שלו והמוסר הפנימי שלו.
נראה שבטראומת מלחמה בכלל מתרחש בלבול מוסרי, כאשר חווית החייל את עצמו מלכתחילה כמוסרי וטוב שנלחם באויב הרע, מתערערת, כשהוא חווה עצמו כאלים, תוקפן ורע בעליל. כשיש לאדם בטחון ערכי מוסרי, יש לו תשתית הגנה לסיבולת אימת הקרב. וכשבטחון מוסרי זה מתערער, משום שכללי הטוב ורע ואיסור הרצח, שהם כללי ייסוד של החברה האנושית, איבדו את תוקפם, החייל מועד יותר לפגיעות נפשית. המחקר המתייחס למשברים רוחניים מכנה את הפוסטראומה המוסרית בשם פציעה מוסרית, ומכליל אותה בקטגוריה רחבה יותר של משבר רוחני ולא פוסטראומה. הפציעה המוסרית נוגעת לייסורי מצפון נורמטיביים, כך שלא מדובר כאן בהפרעה פסיכולוגית אלא במאבק רוחני הקשור בקונפליקט שבין ערכי הממסד ובין האמונות והערכים המקודשים לאדם (שחף ומעוז. 2023). אני סבורה שעומק האשמה המוסרית המתגלה בטראומות המלחמה מאשר את טענתו של יונג שהמוסריות היא ארכיטיפית ומולדת ואינה פרי הסופראגו כחוק חברתי. את קול המוסר הפנימי שומע האדם כבר בספר בראשית, כאשר אלוהים שבנפשו קורא לקין: "קול דמי אחיך זועקים אלי מן האדמה". קול זה הוא המשך של קול האל "אדם אייכה" - אל האדם אחרי שאכל מפרי העץ ולמד לדעת להבחין בין טוב לרע; וגם המשך של קול המלאך לאברהם: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". והמשך הקול המוסרי הוא של יהודה שאומר אל אחיו: "אבל אשמים אנחנו" (משום שזרקו את יוסף אל הבור). והמשך קול אלוהים בעשרת הדברות: "לא תרצח".
אני משערת שכל חייל היוצא למלחמה נתבע לקדש את ערך הלחימה ואת המוות של הזולת הכרוך בה, שהיא בניגוד לערכי המוסר הרגילים של קדושת החיים ושלילת הריגה. האם אשמה מוסרית אינה חלק מובנה מכל התנסות של חייל נלחם שעֵד להיותו הורג בני אדם? אני משערת שמה שמאפשר לחייל להרוג בפועל זו התודעה של "הבא להורגך השכם להורגו", והתודעה של תפקידו כנלחם למען ערכים וחיים של בני עמו.
נראה לי שבמלחמת החרבות נוצר פער בלתי נסבל בין האשמה המוסרית של הלוחמים לבין העדר כל אשמה והעדר עמדה מוסרית של ההנהגה, שהפגינה לב ברזל - הן כלפי הלוחמים, הן כלפי משפחות החטופים והחטופים, והן כלפי האויב.
במפגש עם המלחמה מתגבר עקרון המוות על עקרון החיים שאמורים להתקיים בנפש באיזון. במלחמה מתגבר עקרון הרוע, ההרס, הפרוק, האכזריות. את האכזריות הגדולה במלחמה מבטא במיוחד האל ווטאן הנורדי-גרמני, אל של לחימה אכזרית ופראית עד הקרבה עצמית והרס העולם.
הלוחם הקרבי שמזהה עצמו מלכתחילה עם הגבור הנלחם במפלצת, ועם הטוב הנלחם ברע - מגלה את צילו הגדול . כי מתברר לו שהוא המפלצת והוא הרע! בקרבות המלחמה הלוחמים נדרשים להיות עדים לארועים קשים ולעשות מעשים קשים של אכזריות כלפי אחרים, לפגוש ברוע המוחלט בזולת ובתוכם. הוא פוגש בעוצמה הארכיטיפלית של הרוע המוחלט שמעבר להכלה ומעבר לכוח האגו לשאת. האבחנה בין טוב ורע אובדת. התשתית הערכית המוסרית מתעוותת.
כדי לשרוד את "פני מדוזה" הממיתים של המלחמה על החיילים להיכנס לקפאון רגשי, התנתקות מאנושיות – או לשכוח הכל או להשתיק ו"להמית" את המוסר והרגש האנושי החומל כלפי הזולת. במלים אחרות, סבלם נובע מגרעין האנושיות, הגרעין שערכיו הם הטוב החומל, הגרעין של הנשמה, של האנימה (האנימה היא היסוד הנשי הרגשי בנפש). כדי לשרוד ולא להרגיש, על כורחם, בזמן הארוע הטראומתי הם מקפיאים-ממיתים בתוכם את האנימה (על ידי מנגנון הדיסוציאציה). הפגיעה באנימה היא פגיעה לא רק במוסר אלא פגיעה נרחבת-עמוקה יותר, פגיעה באנימה כנשמה (בטרמינולוגיה של ג'יימס הילמן, 2021; Hillman 1977). את הזיהוי של האשמה המוסרית עם הנשיות אני מבססת על הזיהוי של יונג את הרגש עם ההבט הנשי (האנימה), ועל הזיהוי של הפמיניסטית קרול גיליגן את המוסר הנשי כ"קול שונה" שמושפע מאמפתיה ויחסי אנוש לעומת המוסר הגברי שמזוהה עם החוק (גיליגן [1982] 1995)[1].
כמו האנימה, גם האם הטובה העוטפת, מגינה, חומלת, סולחת, אוהבת – כארכיטיפ האם הטובה מראשית חיי האדם, נאלמת דום בזמן המלחמה. האם הטובה מתחלפת באם הנוראה, אלת המוות, כמו קאלי ההודית, ובאלות הנקם, כמו האירניות היווניות, ובאלת הגמול-נקם המוסרי היוונית - נמסיס. מופיע גם האל הנורא, השופט המעניש, התובע קורבנות אדם. אלים-ארכיטיפים אלה פועלים בנפש הלוחם במלחמה עצמה ומפעילים את הלוחם אחרי המלחמה ברגשי אשמה (סופראגו תוקפני) והרסנות מצפונית כלפי עצמו.
אבל האנימה-אם בנפש הלוחמים שהוקפאה ושותקה בזמן המלחמה, לא מתה, היא שבה מחדש אחרי המלחמה: היא סובלת, בוכה וצועקת מכל תזכורת של המלחמה; כמו הפייאטה שאוחזת-מכילה את בניה שנפשם הוקרבה. ביצירות המוסיקליות הדתיות זו 'סטאבט מאטר' – שפרושה : עמדה האם ובכתה.
האנימה הסובלת היא גם כמו השכינה הבוכה על בניה. החייאת האנימה משמעו להשיב את השכינה מגלותה, וכך לאפשר לנשמה לחוש את פצע אובדניה.
הבט נוסף של אשמה מוסרית היא אשמת הניצוֹל, ששואל עצמו – למה אני ניצלתי וחברי נהרג? גירסה מהופכת של אשמה זו היא תודעת ההשגחה הפרטית של הניצול, שהופכת את אשמתו כביכול לנרטיב שיש בו התכוונות של הגורל להצלתו. הנרטיב הזה של השגחה פרטית מאפשרת במקרה הטוב להפוך את המשך החיים להענקת משמעות איכותית ומחויבת לחיים שהוענקו לכל מי שניצל, מתוך מימוש של "ובחרת בחיים", כאשר המשמעות המחויבת היא כעין התכוונות של תיקון לעוולות הגורל, ועשיית טוב בעולם[2].
מקורות
אורפז יצחק. 1969. מסע דניאל. עם עובד.
גיליגן קרול. [1982] 1995. בקול שונה. התאוריה והתפתחות האשה. תרגום נעמי בן חיים. ספרית פועלים.
הילמן ג'יימס. 2021. מחשבת הלב ונשמת העולם. תרגום מור קדישזון. בבל.
נצר רות. 2019. מסע הגיבורה. מודן. עמ' 405.
Hillman James. 1977. Re-Visioning Psychology: A Ground Exploration of the Soul-Making Process and Life-Soul Connections. New York: Harper Perrenial.breaking
