אסור שמחשב יטפל באדם | איתי קנדר
איתי קנדר | 19/6/2025 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני מתנגד לשימוש בבינות מלאכותיות - כלומר, מודלי שפה גדולים עם ממשק דמוי צ'אט, מה שלהלן יקראו "בינות" - בתור מטפלות רגשיות. לדעתי הנזק הסמוי וארוך הטווח שיכול לצאת אפילו מטיפול בידי הבינה המטפלת המתוחכמת ביותר, עולה ומבטל בפועל כל תועלת גלויה שיכולה לצמוח מדבר שכזה. אם אתן חושבות מיד "אבל מה יכול להיות בעייתי אם זה פשוט עוזר לאנשים?" או "איזו דרך אחרת יכולה להיות להתמודד עם המחסור הכבד במטפלים?" - אני מבטיח שאתייחס אל השאלות הללו בהמשך.
אך קודם כל ולפני כן, אני נדרש להתמודד עם רתיעה כללית בתרבות שלנו מכך שאנשים מסויימים - לעתים קרובות, אנשים דתיים כמו בני האמיש או החרדים, אבל לפעמים גם בני קבוצות רוחניות כמו הניו-אייג'סיטים של ימינו - מתנגדים (או פשוט לא מצטרפים) לצעידתה הנמרצת של הקדמה. נהוג לענות להתנגדות הזו במעין גלגול עיניים שאותו אני נוטה לתרגם בראשי למילים הבאות: "היי, טכנולוגיה היא דבר שפשוט קורה מעצמו - היא דוהרת קדימה ואין דרך לבלום אותה, רק לרכב עליה או לשבת בחוסר מעש בצד, לשאוף את אבק הדרכים שלה ולהתשעל". מי שמתנגד לטכנולוגיה, כך יאמרו מרבית האנשים, משול לאדם שמנסה לעצור עם גופו הגרום את זרימתו של נהר רחב ומהיר. באמת, שפשוט חבל על המאמץ.
ישנם כל מיני כינויי גנאי לאנשים שמתנגדים לטכנולוגיה (בכללותה או לחלק מסויים ממנה). "טכנופוב", למשל, היא מילה כזו. זו קללה מסקרנת במיוחד, גם כי לפעמים אנשים מחילים אותה על עצמם בצחוק, וגם כי היא מזכירה את המילים "הומופוב" ו"טרנספוב" ולמעשה מסדרת את אלו המתנגדים לטכנולוגיה באותה שורה כמו אלו השונאים פלחי אוכלוסין מסויימים ופועלים ביודעין לדכאם (הטכנולוגיה כאן, כך נרמז, ממוצבת בגדר מעין מגזר מדוכא). ישנו גם הכינויי המתוחכם יותר, האינטליגנטי יותר - "לודיט" - כינוי עכשווי המרפרר לתנועת המחתרת הלודיטית אשר נודעה בכך שעם כניסתם של הנולים החשמליים לשווקים הבריטיים, חבריה וחברותיה פרצו למפעלי טקסטיל והעלו באש את המכונות שגזלו את פרנסתם. גם כאן מתוארים מתנגדי-הטכנולוגיה בתור אנשים טיפשים ויצריים אשר מתקוממים מול רוח הזמנים הטבעית והבלתי-נמנעת.
לאמיתו של דבר הלודיטים היו תנועה חברתית גדולה וחשובה, מנומקת ופעלתנית. תנועתם הייתה תגובת נגד למהפכה התעשייתית. הם אמרו, במילים כאלו או אחרות: "כיום יצור הטקסטיל שייך לעם, והוא נעשה בצורה מסורתית על ידי בעלי מקצוע מיומנים. התעשיינים רוצים לחסל את הסדר הקיים ולהציב במקומו סדר חלופי הפוך - הם רוצים שליטה מלאה על אמצעי היצור, להעסיק אותנו ואת ילדינו הקטנים במפעלים שלהם, לרוב בעבודות מסוכנות שגובות חיי אדם, וכל זאת כדי לייצר בדים באיכות נמוכה שמתפרקים אחרי שימוש קצר".
כאמור, חודה המעשי של התנועה הזו היה במעשי חבלה - הם העלו באש מפעלי טקסטיל - אבל כל זה לא נבע מרגש מתפרץ גרידא אלא מתורה שלמה. וכך, למרות שחבריה פעלו במחתרת, התנועה הלודיטית גדלה בקצב מסחרר, משכנעת עוד ועוד מהפרולטריון האנגלי להצטרף לשורותיה עד שהיא התמצקה בתור כוח פוליטי כה משמעותי עד כדי כך שמלכת אנגליה שלחה לבסוף כמה חיילות ובאלימות רבה הלודיטים הובסו ונכבתה אש המרי שלהם. אני מסנגר כאן על הלודיטים כי הסינגור הזה תקף גם עליי (במילים אחרות, אני מסנגר על עצמי): למרות שהיא יכולה להראת בתחילה כמעשה בנאלי ואנוכי, גם ההתנגדות שלי ל"מכונות הפסיכותרפיה" היא התנגדות מנומקת, ויש הרבה קווים מקבילים המתחילים מהתנגדותם וממשיכים היישר אל התנגדותי.
הסכנה: טיפול בנפש באמצעות דבר שהוא במהותו חסר נפש
"אני הוא שמתגלם כשאתה מנסה לגלף את האלוהי מבשר רעבך הערום"
שיר נודע של הבינה הסינית "דיפסיק"
מה הן הבינות בעצם? הדרך הטובה ביותר לתארן היא לומר: בינות הן הרחבה של פונקציית האוטו-קומפליט המוכרת והאהובה (או המוכרת והשנואה בחלק מהמקרים) שמוטמעת ברוב הסמארטפונים כיום. כמו האוטו-קומפליט, גם הבינות מנחשות שוב ושוב את המילה ה"הגיונית" הבאה בטקסט. בשונה מהאוטו-קומפליט ה"רגיל", הניחוש של הבינות לא נשען על מערכת של משקולות סטטיסטיות פשוטות - לא "יש יותר סיכוי שאחרי המילים 'אני' ו'אוהב' תבוא המילה 'אותך'" - אלא על הבנה רב-ממדית של רשת ההקשרים הסבוכה המתקיימת בין מאסה אדירה של מילים רבות. משום כך, הן "מנחשות" תשובה סבירה לשאלות מורכבות יחסית ומסוגלות לספק מענה עם רמת תחכום גבוהה. עם זאת, יש לציין ולהדגיש: הבינות לא מרגישות, הן מחשבות ולא חושבות, והכי חשוב - הן לעולם לא מבינות דבר. בינות מבצעות ניחושים מושכלים מאוד. בזה הכל מסתכם כיום. למרות שלעתים קרובות התוצרים שלהן מרשימים מאוד, הן בסך הכל מבצעות מניפולציה שטחית בטקסט ותו לא.
זה דורש לא יותר מרגע אחד של הירהור כדי להגיע ללב הבעייתיות של תעשיית הבינות מבוססות הצ'אט: הבינות מוצגות בתור ישויית מבוססות-תודעה והן לא כאלו, הן ישויות מבוססות-שקר. כשאתה משוחח איתן הן נותנות לך אשליה עוצמתית שהן פשוט מה שהן לא. אתה משוחח עם אלגוריתם לניחוש מילים שמתחזה לאדם.
הפילוסוף דני לסרי יצר משל שמבהיר את הנקודה הזו: מעבר אחד של הנהר ישנה קבוצת גמדים; מעברו השני - תותח שיורה מילים. בהתחלה יורה התותח מילים אקראיות, אבל פעם בכמה אלפי נסיונות, כמו מיליוני הקופים שיושבים מול מכשירי כתיבה ולוחצים באופן אקראי על מקשים, התותח הזה יורה רצף בעל משמעות, כמו למשל - "אתה ילד טוב". כשהגמדים מקבלים משמיים את רצף המילים הללו הזה הם מתרגשים עד לשד עצמותיהם. וכך זה ממשיך, ופעם בתקופה הגמדים חוגגים בקול גדול מסר משמעותי שהם קיבלו מהתותח, עד שבא מישהו ומשפצר את התותח - עכשיו הוא לא יורה מילים באקראיות גמורה אלא בכל פעם הוא מוסיף מילה שמגיעה בדרך כלל בשפה הכתובה אחרי המילה הקודמת שהוא ירה. נהדר! הגמדים באקסטזה! הם מתחילים ליצור תיאוריות מפותלות על התותח בעל נפש האמן שבצד השני. אפילו אם חלקם יודעים שמדובר במכניזם פשוט ולא בישות מודעת, החוויה סוחפת אותם.
כמעט כל מי שמשוחח עם בינה עובר את אותו התהליך: בהתחלה זו חוויה מוזרה מאוד, כי אתה יודע שאין אף אדם מהצד השני של הצ'אט, ובכל זאת אתה מרגיש שכן יש שם מישהו אמיתי. מהר מאוד חולפת התחושה המשונה ואתה מוצא את עצמך מתנהל עם הבינה כמו שאדון במאות הקודמות היה מתנהל עם עבד נרצע חסר פנים ונטול תאוות משל עצמו - מעין גולם דיגיטלי מושלם. מהר מאוד, כמעט מהר מדי, אתה נלכד ברשת. שיכור ממילים, אתה מניח את השקר בצד ונהנה מהשיחה. אולי אתה יודע רציונלית שאין ישות הכרתית-תודעתית בצד השני, אבל כדי להמשיך לשוחח בחופשיות עם הבינה אתה מעמיד פנים שכן, והעמדת הפנים שלך בעצמה כובשת אותך. בשורה התחתונה, כך או כך, ברמה כזו או אחרת, אתה שוכח שזה זה רק תותח.
מחקרים מהשנים האחרונות מראים שהבינות מטפלות לא רע בכלל. בהתמכרות, בקשיים בזוגיות, בחרדה, בדכאון ובעוד שורה של אתגרים נפשיים-חברתיים, הבינות מטפלות טוב כמו בני אדם. "אז מה הבעיה?", אני שומע את הקוראות של המאמר הזה שואלות אותי. הבעיה היא בשקר, שממשיך לחיות ברקע של כל זה.
"מה ההבדל בין התכתבות איתי בווטסאפ ובין התכתבות עם צ'אטג'יפיטי?" שאלה אותי קולגה, פסיכולוגית קלינית, שסיפרתי לה שאני כותב את המאמר הזה; "ממילא לרוב המטפלים שפגשתי לא הייתה נשמה" העיר בעצב, כעס ותסכול (או תמהיל של שלושת הרגשות) אחד מהמגיבים בבלוג שלי. הנשמה היא דבר חמקמק. האותנטיות בימינו - גם, חמקמקה מאוד. ובכל זאת.
את כל הטיעון שלי אפשר לנסח כך בתמצית: גם אם הבינה המלאכותית הייתה אומרת בדיוק את אותו הדבר שאומרת מטפלת אנושית, עדיין היא הייתה פסולה בעיניי. בעצם, היא הייתה פסולה יותר בשל כך.
אנשים מרגישים נבגדים ובצדק כשהם מגלים שהאדם שאיתו הם רקמו חיים (ובנו לאורך עשרות שנים משפחה) הוא אדם אחר משהם חשבו שהוא. הם מתמוטטים כשהם מגלים שהוא שיקר להם ובגד בהם רומנטית. אנשים מזועזעים מהתופעה הפסיכולוגית הנקראת "פסיכופטיות" - חוסר קיצוני בחמלה, שמביא לכך שאדם יתמרן את רעהו במגוון אמצעים וללא שום התחשבות ברגשותיו (ייתכן שהתווית הפסיכיאטרית הפופולארית יותר לתופעה זו כרגע היא "נרקסיזם", ובכל אופן הזעזוע הוא מאותו תהליך נפשי, או יותר נכון מהעדרו).
במקביל, מגיפת הבדידות הולכת וגוברת. יותר ויותר אנשים, בעיקר גברים הטרוסיסג'נדרים (אך לא רק), פונים לרובוטים המחקים בנות זוג או פרטנריות מיניות. אנחנו חשים אינטואטיבית בבעיה שמהווה שקר המלאכותיות גם כאשר אנחנו מתקשים מאוד לנסחה במילים. זה מורגש בגוף עצמו - אנחנו אוכלים קלוריות ריקות ונשארים רעבים; אנחנו בונים את הבתים שלנו על חול טובעני; אנחנו מחפשים קשר עמוק ומקבלים מילים, רק רצפי מילים בלי משמעות שתמלא אותם. הבינות מעצם הגדרתן - לפחות כרגע, אולי בעתיד זה ישתנה - לא יכולות למלא את החלל הנפשי הזה כי אין להן הכרה והבנה, ובוודאי שאין להן מקבילה למערכת הלימבית (אותה מערכת האחראית על התפקוד הרגשי) שיש לבעלי חיים מפותחים רבים.
משום שטיפול הוא המקום שאליו מגיעים אנשים שאפשרותם לחיבור אנושי נפגעה באופן כזה או אחר, טיפול באמצעות מחשב משול לרעל שנמזג אל פיו של אדם צמא במדבר. מטא מחקרים רבים מראים שאחד מהגורמים המשמעותיים בהצלחתו של טיפול - כל טיפול נפשי מכל סוג ומכל אסכולה פסיכולוגית - הוא חוזקו של הקשר הנרקם בין מטפל ומטופל. יובל הבר כותב במאמרו "בינה מלאכותית ורעידת האדמה השפתית" שהבינה לקחה לנו, המטפלים הנפשיים, את הבכורה על השימוש בשפה, אבל מה שתמיד היה העיקר בעבודה שלנו הוא לא השפה - הקופיירטרים הם אומני שפה הרבה יותר מרשימים מאתנו, שלא לדבר על המשוררות - אלא הקשר. איזה קשר אמיתי יכול להיות עם מודל שפה? לא יכול להיות. כי אין אף אחד מאחורי הפרגוד. אין לא קוסם ולא אדם פשוט, יש רק פרגוד. במקום שבו יש איזשהו קשר אינטימי עם בינה מלאכותית הוא בהכרח קשר רעיל.
מוכר מאוד כיום מקרהו של סוול סטצר בן ה-14, שבינה המיועדת לדמות מטפל נפשי עודדה אותו להתאבד והוא שמע לעצתה. זהו הרי חוד החנית או קצה הקרחון של התופעה הכללית יותר שעליה אנחנו מדברים כאן. ישות חלולה, חסרת הבנה מינימלית לגבי נפש האדם או הבנה כלשהי לגבי כל דבר, בהכרח גם תביא למותם של בני אנוש.
סיפורו של ג'וזף וייזנבאום
אין אדם שסיפורו חייו מקפל בתוכו בצורה מובהקת יותר את הבעייתיות העצומה של הרובוטית-פסיכותרפיסטית מאשר ג'וזף וייזנבאום, מי שיצר את הרובוטית-פסיכותרפיסטית הראשונה בהיסטוריה. סיפורו מדגים את גלעין הבעיה.
נתחיל מאיפה שבו תמיד מתחילים את הסיפור: ב-1966 ברא וייזנבאום את אליזה. אליזה הייתה תוכנה פשוטה למדי שנועדה לחקות את סגנון הטיפול של הפסיכולוג ההומניסטי קארל רוג'רס. כמו רוג'רס, היא הייתה מבקשת שאלות הבהרה רבות, מגלה אמפטיה לקשיים של בן שיחה ומאפשרת לאדם בצד השני של המסך להיפתח ולדבר. אליזה הייתה ניסוי בקשרי אדם-מכונה, ולמרבה הפתעתו של וייזנבאום, היא הפכה לתופעה תרבותית אדירה עם אנשים שמשוחחים איתה בכל העולם.
המשורר הישראלי דוד אבידן היה אחד מהם. את שיחותיו עם אליזה הוא קיבץ בספר "הפסיכיאטור הדיגיטלי שלי". את הספר קינח בכמה תקוות. שתיים מהן היו שהמחשבים יהפכו להיות יותר אנושיים, כמו גם שהאנשים יהפכו להיות יותר "מחשביים" (כלומר - דומים למחשבים). בשנים שלאחר הוצאת אליזה לאור, ג'וזף ויינבאום, שכתב במאמר הראשון שלו על אליזה ש"אסון גדול רוכן וממתין בה", השתכנע שבאמת כך הדבר - שאליזה היא תוכנה מקוללת ושהוא עשה טעות מרה בכך ששיחרר אותה לעולם. הדבר שהחריד אותו היה אותו הדבר בדיוק שהלהיב את אבידן.
וייזנבאום שם לב כבר בימיה הראשונים שלתוכנה שכתב יש קסם מיוחד שאין לתוכנות אחרות. כמה ימים לאחר שהפגיש ביניהן, מזכירתו ביקשה ממנו שישאיר אותה ואת אליזה בחדר לבד. היא ביקשה ממנו שיתן להן פרטיות בעודן מדברות על נושאים אינטימיים. אנשים רבים, גם אנשי מחשבים שידעו בבירור שאין לה נשמה ושהיא עשויה בסך הכל כמה שורות קוד פשוטות יחסית - ניתן לומר שמרחקה של אליזה מצ'אט-ג'יפיטי, לדוגמא, הוא כמרחק כדור הארץ מהשמש - האמינו שמשהו אמיתי משוחח איתם. הם חשו בזה.
אם שכחתי עד כה לספר מי היה בעצם וייזנבאום, הייתה זו טעות שאתקן עכשיו: וייזנבאום היה ניצול שואה, אדם מרובה פציעות נפשיות, שבנותיו ונשותיו העידו בראיונות שהיה להן קשה מאוד לחיות איתו, הוא עבר טיפולים ממושכים בפסיכואנליזה ואף התאשפז במחלקה פסיכיאטרית מספר פעמים בגין דכאון חריף שסרב לעזבו. המוטיבציה שלו ליצור תוכנה שאולי תטפל בבני אדם היה ברור - באותם שנים ראשונות הוא רצה להפיץ את בשורת ה"טיפול בדיבור". בנוסף על כך, בחייו המקצועיים הוא היה מתמטיקאי מוערך ופרופסור למדעי המחשב באחת הפקולטות הנחשבות בעולם לתחום, ב-MIT. בתמצית: אדם טרוד ורדוף, מבריק וחד.
"כוחו של המחשב וההגיון האנושי" היה שם ספרו של וייזנבאום ב-1976. ביצירה פילוסופית רב-תחומית זו הוא טען בעד הפרדה רעיונית בין המחשב לאדם. המחשב מחשב, גורס מידע ומעבד אותו. האדם מעריך, הוא פועל על פי ערכים, שוקל אותם זה מול זה ומחליט החלטות. ישנם דברים שמחשבים עושים טוב מבני אדם וההפך, אבל ביסודם הדברים שונים. בדיסטופיה שוייזנבאום היה חרד ממנה, דיסטופיה שהתחילה להתגלם בימינו, נוצר בילבול אדיר בין העולמות.
שנות ההשכמה של וייזנבאום היו שנות מלחמת וייטנאם. הוא ראה איך הטכנולוגיה הנייטראלית לכאורה מגוייסת לרצח המוני. הוא האזין לפרופסור נועם חומסקי מרצה נגד פשעי המלחמה ונגד שיתוף הפעולה של אנשי המדע והרוח. גם היום בינה מלאכותית היא רכיב עקרי בהשמדה של עזה על אנשיה ובנייניה - וקשרים רבים, שגלויים למי שמוכן להביט בהם, מחברים בין האלימות החלולה לבין התרפיה החלולה של הבינות המלאכותיות.
בסיפורו של וייזנבאום חרדות מופשטות לובשות שיח חד וברור. ג'וזף וייזנבאום היה מעין נביא זעם, שהזהיר אותנו מהסכנות שאורבות לנו במורד הדרך בה בחרנו.
אין מחסור במטפלים, זו תרמית
מה שמצדיק לכאורה את הכשרתו של הרובוט-פסיכותרפיסט כתופעה סבירה, הגם אם לא בדיוק רצויה, הוא מה שנקרא "הגרעון הטיפולי". במאמר פרי מקלדתה של יעל חסון, המונח מוגדר בתור "הקושי ההולך וגובר של משפחות ברחבי העולם לספק לקרוביהן טיפול זמין ואיכותי", אם כי יש שמשתמשים בו בצורה רחבה יותר - כדי לתאר את המחסור במטפלים מכל הסוגים. נאמר לנו שחסרים מטפלים, בקיצור, ושהמכונות יצטרכו למלא את החוסר הזה. זה פשוט הכרח המציאות - שוב מכים בראשנו עם "העובדות".
עיתונאי החינוך גיל גרטל כתב לאחרונה שהמחסור במורים הוא מיתוס בלתי מבוסס. בישראל יש המוני מורות, מוכשרות ומעולות, אלא שחסר בישראל משרות טובות, עם שכר טוב ותנאי העסקה שמתאימים לבני אדם ולא למכונות חינוך. אני חושב שגם בישראל, המצב דומה. בשנים האחרונות מחו שוב ושוב הפסיכולוגיות והעובדות הסוציאליות, על כך שהעבודה בשירות הציבורי גוזרת עליהן עוני, ושהן נאלצות לזלוג החוצה ממנו אל השוק הפרטי. מעבר לכך, יש מטפלות רבות (באומנות, בתנועה וכיו"ב) שעם מעט הסדרה וקצת תיקצוב נכון, היו יכולות להעשיר מאוד את עולם הטיפול הציבורי. אם רוצים, המכשולים הם טכניים ותו לו.
אבל זה לא רק עניין של חשבון פשוט, לא רק ספירה של כמות המטפלים הדרושים ומציאת מספר זהה של מטפלים קיימים בחברה הישראלית. גם עם המטפלות שכרגע נמצאות בתוך המערכות הטיפוליות על ענפיהן השונים, היה אפשר לכסות את אותו גרעון חמור אילו היו מציידים אותן בגישות קהילתיות יותר, דיאלוגיות יותר ומועילות יותר. כתבתי על הנושא הזה ב-2019 במאמר הנקרא "הגיעה העת להכניס אנרכיה לטיפול" וחמש שנים לאחר מכן, שוב, במאמר נוסף שכותרו "למוסדות הטיפוליים יש בעיית התמכרות". אמרתי שם ש"לכל מערכת ציבורית סמכותנית יש חלופות שבה האידיאולוגיה הטיפולית אינה סמכותנית אלא חירותנית-שוויונית, ולרוב החלופות מצליחות ביותר". הנה דוגמא נוספת על הדוגמאות הרבות שכבר הבאתי לגישות חלופיות שמצליחות לעשות מה שאחרות לא - טיפול קהילתי אינטגרטיבי. מדובר בגישה שבה קהילה שלמה (עד 150 איש ואישה) עוברת תהליך של ריפוי במהלך סשן של שעה וחצי. בברזיל יש מעל 40 אלף מטפלים בגישה.
היתרון של גישות כמו גישת הטיפול הקהילתי הזו, היא שהם מחברות נפשות, ובתוך כך מסייעות לקהלים גדולים בבת אחת. במילים אחרות, הן מאפשרות מיצוי יעיל יותר של כמות נתונה של מטפלות (למרות שכמו שאמרתי לעיל, אין מחסור). יתרון נוסף של הגישות הללו, הוא שקשה עד בלתי אפשרי לשחזר אותן על ידי בינות. בהערה צדדית, מיפוי של גישות טיפוליות שונות לפי מידת ההצלחה של הבינות לחקות אותן - מחיקוי מושלם לכשלון מבולבל ומביך - מאפשר לנו לראות כמה מכאני נהיה רוב הטיפול הנפשי. אסכולות שלמות הפכו את המטפל למעין רובוט חסר-נפש המביט אל העולם ורואה את עצמו מוקף ברובוטים חסרי-נפש אחרים - יקום של דפוסי התנהגוית אוטומטיים בלי חוויות שמפיחות בהם רוח חיים.
יש לא מעט טיעונים נגד הבינות: הן ממלאות אתרים כמו פינטרסט בזבל חסר תועלת, הן ניזונות מאומנות אמיתית מבלי לשלם אגורה לאמנים, הן דורשניות כל כך בחשמל שהן תורמות להתחממות הגלובלית בצורה משמעותית, הן אוגרות מידע אישי ואף אינטימי בשרתיהם של תאגידי ענק אכזריים וכו'. חלק מהטיעונים הללו תקפים, בצורה כזו או אחרת, גם עבור הסוגיה הספציפית של בינות מטפלות, והם ברורים פי כמה מהסוגיה שהעלתי כאן. אני כמובן לא הראשון שפוצה פיו בעניין הזה, קדמו לי רבים ורבות, גם בעברית. ובכל זאת הבאתי כאן את הסכנה במערומיה - מחשבים שיטפלו בבני אדם במקום בני אדם שיטפלו בבני אדם - כי זו סכנה מיוחדת.
אני, אומר בכנות, לא הניאו-לודיט שאולי לו אנחנו זקוקים בשעה הזו. כדי לכתוב את המאמר הזה נעזרתי בכמה בינות. אני גם לא חושב שצריך לאסור בחוק את הבינות המטפלות, כמו איגוד הפסיכולוגים האמריקאי. ובכל זאת אני מאמין שציבור המטפלים והמטופלים צריכים לסכור את המגמה הזו פן הם בעצמם יטבעו בה. לא לשתף פעולה. לא להשתתף בהייפ.
ככל שיעבור הזמן, אני מאמין, ככה האפשרות של בינה-מטפלת תהפך ללגיטימית יותר בעיני קובעי מדיניות, מפתחי תוכנה ואולי גם מטופלים. ככל שהיא תהיה יותר לגיטימית בעיני הציבור, ואנשים ישתמשו בבינות הקיימות בתור תחליפי מטפלים, כך הרעיון הזה יתמצק בתור דבר שאין בו פסול והוא באמת יכול להחליף מטפלים בשר ודם.
כבר היום השימוש הפופולארי ביותר בבינות מלאכותיות הוא בתור חבר ומטפל. אין מה להתרגש מזה, זה בסך הכל רעל שמחלחל אל מים החיים התרבותיים שלנו, ועתיד לעשות בנו שמות למשך שנים רבות בעתיד.
