על מחוננות ויציאה בשאלה
ד"ר חנה דויד | 17/6/2025 | הרשמו כמנויים
במשך שנים רבות היססתי אם לכתוב על הקשר שבין אינטליגנציה גבוהה והסבירות לעזיבת הדת. הסיבה לכך היתה – ועודנה – שאני-עצמי מעולם לא "יצאתי" ובוודאי לא ב"שאלה" – לא "יצאתי" כי מעולם לא הרגשתי שאני "ממש בפנים", גם לא כאשר למדתי ב"תיכון חרדי לבנות", שלפי שקיבלו אותי ללימודים בו חתמתי על הצהרה שאתלבש צנוע, קרי, אכסה את זרועותי עד אחרי המרפק, מכפלות השמלות והחצאיות שלי – כמובן שמכנסיים לא עלו על הדעת – תגענה עד ברכי, ולא אשתתף ברחצה מעורבת בים או בבריכה. אבל התהליך שעברתי התמשך על פני עשרות שנים, ועד עתה יש לי כמה "סממנים דתיים", לדוגמה, "בטן דתית": אני אוכלת כשר, ושומרת בקפדנות על כללי הכשרות גם בביתי. וגם אם נניח ש"יצאתי", הרי היציאה לא היתה בקול תרועה: אני מאוד מכבדת את אורח החיים הדתי הצנוע על פיו חונכתי, את מרבית הערכים שהרביצו בנו בבית הספר ובבית – כמו שמירת הלשון, עזרה לזולת, אי-התרברבות, שאינה סותרת את ההכרה בערך עצמי, אלא היא בבחינת "יְהַלֶּלְךָ זָר וְלֹא־פִיךָ" (משלי כ"ז ב).
לאחרונה, גברו הקולות הכואבים על אי-השוויון בנטל, ועל נקיטת הציבור החרדי בדרך שממנה משתמע, שדמו סמוק יותר מדמם של הלא-חרדים. אחת הטענות לכך, שעיקר הסיבה לאי-ההסכמה המוחלטת של הציבור הליטאי, ובראשו של מנהיגיו, אי-ההסכמה המסכימה-לפשרנות-מה של זה החסידי ולאי-ההסכמה המהוססת של הציבור הספרדי, היא רצון הרבנים של ציבורים אלה להמשיך לשלוט בצאן מרעיתם. בוודאי שאין אני חולקת על טענה זו. כל שאני מתיימרת לעשות כאן הוא להביא זווית נוספת לסיבה שבגינה נשמעים הקולות של "ניהרג ולא נתגייס" [כשהכוונה היא להיהרג באוהלה של תורה, ובמקרה הגרוע ביותר – לשבת זמן קצר בבית כלא צבאי], והאיומים לעזוב את הארץ [שהתגובה להם היא בדרך כלל: אדרבא!].
לאחרונה צפיתי בשידור החוזר של "עוד ניפגש" עונה 2 (ב"כאן 11). זכרתי במעומעם שכל חמשת ה"יוצאים" היו דמויות יוצאות דופן, ורציתי לבדוק האם אכן כן. לגבי שלושת ה"ילדים": שני הבנים והבת, שאמהותיהם החרדיות הגיעו לתכנית כדי לחדש את הקשר אתם, התשובה היתה ברורה: כן ללא ספק. אבריימי, הוא אברהם, הוא אבי – בנה של מוריה לוי ה"ליטאית"[1] מתואר על ידי חבריו מהאוניברסיטה כבעל יכולות יוצאות דופן, ויעידו על כך הישגיו: הוא שירת ב-8200, משאת נפשם של רבים וטובים שכמובן למדו לימודי ליבה ונהנו מכל אשר יכולה המערכת הציבורית וההון החברתי של משפחותיהם להציע. לאחר לימודים קצרים במכינה הוא התקבל לאוניברסיטה ללימודי מתמטיקה, בהם הוא עושה חיל, ונהנה משלל מלגות בשל הצטיינותו. חני, בתה של רותי בריכטא ה"חסידית", כלל לא עזבה את הדת: ראינו בתכנית את בעלה שציציותיו מגיעות כמעט עד ברכיו. חני היתה ילדת פלא. אמה מתארת אותה כך: "בגיל שנה ו-8 נגמלה מחיתולים בעצמה ומיוזמתה, וכשחזרה מבית השימוש בירכה בעצמה את ברכת 'אשר יצר'". בת שבע דמארי, ה"ספרדייה", לא מכבירה מלים אבל אומרת בכאב: "הייתי בטוחה שיצא ממנו רב גדול".
מכיון שאין מי שיעיד על האינטליגנציה הקוגניטיבית של שני הצעירים, יהודה מאיר שרוצה לחדש את הקשר עם אחותו וגל רובין, האם הצעירה והיפהפיה שמגדלת בעצמה את ששת ילדיה לאחר שעזבה את הדת ואת בעלה החרדי, לא נותר לנו אלא להצביע על יכולותיהם הרגשיות הגבוהות. התנסחותם יוצאת דופן, הם נוגעים ללבנו כאילו הכרנו אותם משכבר, ושניהם – כל אחד בדרכו – פילס לו דרך בעולם המוזר, ללא רקע בעולם זה, ללא כסף, ללא קשרים. מבחינתי – שניהם אנשים מחוננים.
העולם החרדי מצטיין, בין השאר, במתן תגמול הולם לחכמה, לבינה ולדעת. הוא מעריך את השקדנות, את התפיסה המהירה, את הידע, את יכולת ההעמקה והפלפול. לא נשמע בעולם זה מילות גנאי למחוננים, כמו "חנונים", אלא הערכה רבה להם. העולם החילוני לא תמיד מצטיין בכך. אבל לעולם החילוני יש כמובן את הקסם שלו, קסם שלא ניתן להסתירו מילד או מנערה מחוננים. ההנהגה החרדית יודעת זאת, והיא כמובן מעוניינת להשאיר את אותם נערים צעירים "אצלה", תחת חסותה. עזיבתם – לא רק של הבנים המוכשרים אלא גם של הבנות יוצאות הדופן – היא מכה כואבת. השארתם של אנשים צעירים מחוננים בין כתלי ה"בית" – הקהילה – היא ערך חשוב, ובל נתפלא שההנהגה החרדית לגווניה מוכנה להילחם עליו.
[1] עד היום אני צוחקת כשאני נזכרת בימים עברו, כשבבני ברק היה רק בית ספר יסודי "בית יעקב" אחד, ובו למדו כל הבנות מבתים חרדיים. יום אחד, אני חושבת שזה היה בכיתה ב, שאלה אותי אחת מחברותי: "את חסידה או ליטאית"? לא ידעתי מה לענות, מכיון שלמיטב ידיעתי, לא היה כל קשר ביני ובין ליטא, ובוודאי לא הייתי בעלת כנף, אף שאהבתי לעמוד על רגל אחת, ואף אחד מבני משפחתי לא לבש מעיל ארוך שחור; בוודאי שלא חבש כובע פרווה עגול.
