ליום השואה התשפ'ד: סיפורה של לוטה

ד"ר חנה דויד | 5/5/2024 | הרשמו כמנויים

נחשפתי לזוועות השואה – שמרבית בני משפחתי נספו בה – רק בגיל 8, עם התחלת משפט אייכמן, כשאחי הגדול דרש מאמי, ניצולת אושוויץ, לענות על השאלות שלו, וקודם כל על השאלה: "למה לא סיפרת כלום". אבל עוד 30 שנה עברו עד שאני הצלחתי להגדיר את עצמי כבת לדור השני, ולהודו, קודם כל בפני עצמי, ש-10 ק"ג הסוכר, 30 קופסאות השימורים, ואי היכולת לזרוק פרוסת לחם יבשה אם טרם העלתה עובש קשורים לעובדה זו.

בשנה שעברה פירסמתי בבמה זו את סיפורה של אמי, "תולדות מלחמתנו להישרדות' מאת אמי, מרים ארנשטיין ז"ל" https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6068 וגם את "לרגל יום השואה: על אוכל בכלל, ועל אוכל בטיפול במחוננים" https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6067.

מאחר שגם אנחנו, בני הדור השני, כבר לא צעירים, החלטתי שהגיע הזמן שסיפורי השואה, הרווחים במשפחתנו, שאת חלקם פירסמתי בעבר ואף הקראתי בפורומים שונים, יקבלו תהודה רחבה יותר. אתחיל בסיפור הצלתה של "לוטה", השם הבדוי שנתתי לדודה של אבי – שהוא למעשה שמה של הסבתא רבתא שלי. היא כמובן היתה "זקנה מכדי לשרוד": בת 60.

הנה הקישור לסיפור:

https://www.academia.edu/118561131/HANNA_DAVID_LOTTE_2000