פסיכולוגיה עבריתפסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
להתכנס : על כנס בארהב, על פוסט טראומה, וכמה מילים על יובל נריה, טיפול בחשיפה, ועל לימוד מהטבע

להתכנס : על כנס בארה"ב, על פוסט טראומה, וכמה מילים על יובל נריה, טיפול בחשיפה, ועל לימוד מהטבע

ארנון רולניק | 19/3/2012 | הרשמו כמנויים

הכותרת רוצה לרמז על כך שחלק ממה שיכתב כאן קשור לכנס, שהתקיים בארה"ב בתחילת מרץ, ארוע שהייתי מבין מארגניו.

הקונוטציה השנייה של של המילה 'להתכנס' מרמזת על הסתגרות פנימה- דבר המתקשר לפעילות המרכזית שבה עסק כנס זה - התגובה הפוסט-טראומטית.

החלק השלישי יעסוק בקונספט "אימון הנפש" אותו אפרט בהמשך ואז ארצה דווקא לשתף בדברים הנעימים שעברתי בארה"ב - נושאים שמוצאים אותי מהתכנסות ופותחים לי את הלב.

אני וכנס האגודה האמריקאית

מעשה שהיה כך היה: לפני כשנה נבחרתי לוועד האגודה האמריקאית לפסיכופיזיולוגיה יישומית ולמשוב ביולוגי .כאשר בהמשך התבקשתי להיות שותף לוועדה המדעית של הכנס השנתי. הצעתי לחברי הוועד להתמקד השנה בטיפול בתגובות פוסט טראומטיות, 

זאת על רקע העובדה שהשנה ציינו עשר שנים לאסון התאומים. עבורנו אנשי הביופידבק - ההפרעה הפוסט טראומטית מתאימה מאוד לתפיסת העולם הטיפולית שלנו: ראשית אחד המאפיינים הבסיסים שלה הוא עורורת יתר, שנית הפרעה זו מתאימה להנחת הייסוד שלנו כי כל הפרעת חרדה יושבת על בסיס פיזיולוגי, וכי יש הכרח להכיר את הבסיס הזה ולנסות להשפיע עליו גם בדרך ישירה: על ידי ביופידבק, טיפול תרופתי או חשיפה ודנסנסיטיזציה.

עבודתו של יובל נריה

כמעט במקרה התוודעתי אז לעבודה שעושה יובל נריה, פרופ' לפסיכולוגיה במכון הפסיכיאטרי של קולומביה, אשר התמחה במחקר אודות התגובה הפוסט טראומטית בכלל והטיפול בה בפרט. הזמנתי את יובל לתת את ההרצאה המרכזית בכנס זה.

יובל, ישראלי במקור, מכיר היטב את החוויה הטראומטית לסוגיה, כמו גם את סוגיית השבי, אותה חקר במסגרת הדוקטורט שלו באוניברסיטת חיפה. כיום יובל עסוק בבחינת ההשערה כי ההפרעה הפוסט טראומטית קשורה לאי- יכולת מוחית לעבור הכחדה של פחד. במחקריו הנוכחיים, המצויים בשלב טרום פרסומי, הוא מוצא כי אכן יש קורלטים מוחיים לתגובה הפוסט-טראומטית, וכי אזורים נמוכים של המוח פעילים מאוד בבדיקת fMRI של התפקוד המוחי בקרב נבדקים פוסט-טראומטים.

החלק המרתק במחקריו של יובל עוסק בטיפול ב- PTSD ומתמקד בשאלה האם פסיכותרפיה משפיעה על אותם חלקי מוח הקשורים בהפרעה הפוסט טראומטית.

כאן משתמש יובל בפרוצדורה שהפכה גם למאוד פופולרית בישראל- טיפול בשיטת החשיפה הממושכת. אודה על האמת, תמיד הייתה לי התנגדות מסויימת לעדנה פואה ולדרך (הפשטנית בעיני) בה היא משווקת את המחקר שלה, אולם מה ששכנע אותי הפעם באפקטיביות של השיטה לא היו דווקא התוצאות הסטטיסטיות, וגם לא צילומי ה FMRI. מה ששיכנע אותי היה דווקא שיחה עם המטפלת שהתנסתה בפועל את הטיפול. מריאן נריה, מטפלת אשר עבדה שנים בארץ בטיפול דינאמי בתחנה בירושלים. תוך כדי שיטוט ביער ליד ניו יורק היא משתפת אותי בחוויה של להתחיל לטפל אחרת, ולהיות מופתעת מיעילות הטיפול המבוסס על חשיפה. משהו בצניעותה של מריאן, בפשטות שהיא מתארת את ההצלחה של הטיפולים שעשתה לנבדקים הפוסט-טראומטיים - משכנע אותי יותר מאלף עדים ביעילותה של השיטה.

חזרה לכנס האגודה האמריקאית

נחזור לכנס האגודה האמריקאית לביופידבק - חוץ מההרצאה המרכזית של יובל נריה - היו שם גם כשבעה אירועים נוספים שעסקו בפוסט-טראומה. חלקם הציגו עוד שיטות-מבוססות-מוח וכמובן לא מעט עבודות המתבססות על ביופידבק ככלי מרכזי בטיפול בטראומה. במבט על אני חושב שיותר ויותר ברור שנצטרך להקשיב בשנים הקרובות לקול זה המחבר את הידע הנוירוביולוגי עם חשיבה תרפויטית.
עבודותיו של יובל נריה הם דוגמה טובה: הוא עוסק בזיהוי האזור המוחי הקשור בפוסט טראומה, לאח"כ הוא מצביע על האפקטיביות של חשיפה בשיפור היכולת לעשות הכחדה של פחד, ולבסוף מראה את ההשפעות של אימון החשיפה על המוח

אימון הנפש

אני רוצה להציע קונספט שונה במעט: אני רוצה לטעון כי מה שעושה את ההצלחה אינו החשיפה לגירוי הספציפי - אלא דווקא האימון של הנפש. יתכן שזה נשמע מאוד לא מוגדר מדעית- תנו לי לנסות להסביר: שיטות החשיפה השונות מתמקדות בדרך כלל בגירוי: כאשר קיים פחד ממעלית - יש צורך לחשוף למעלית, כאשר קיים פחד טיסה - יש צורך לחשוף לגירוי של טיסה וכדומה.
עם הזמן התברר שיש הפרעות שקשה לאתר עבורן גירוי חיצוני ויש למצוא גירוי פנימי. כך התפתחה שיטה נוספת, סביב הפרעת הפאניקה והפרעת ההיפוכונדריה - שיטה נוספת שנקראת introceptive exposure -חשיפה לגירוי פנימי פיזיולוגי. בשיטה זו אנו מעוררים הרגשה פיזית לא טובה אצל האדם, ומאפשרים לו להתמודד עם האמוציות שמעוררת הרגשה זו.

בארלו, אשר פיתח את ה "גישה האחידה"  הולך שלב נוסף ומדבר על חשיפה שאינה תלויית גירוי - אלא חשיפה לאמוציה שהאדם חושש מלהרגיש אותה. למעשה, זוהי נקודה בה אנו נפרדים מהפשטנות של ה CBT, ומבינים כי האתגר האמיתי בטיפול הוא לעזור לזהות את האמוציה ממנה חושש האדם - אמוציה אשר הוא מנסה להימנע ממנה בכל מחיר.
ואם נלך צעד נוסף אני רוצה להציע שטיפול נפשי, באוריינטציה כזו או אחרת, יצליח אם הוא יתמקד בדיוק בנקודה זו של אימון הנפש. אימון הנפש להפסיק מלהימנע מלהרגיש - אימון הנפש להגיד לעצמה - אני יכולה להתמודד גם עם מה שעד כה נראה לי האיום הגדול ביותר על העצמי שלי.

 מה עוד הנפש צריכה

בשהות זו של שלושה שבועות בארה"ב גיליתי גם את הכנסת האורחים של חבריי הישראלים. זה התחיל עם יובל נריה - שפתח את ביתו לפני ואירח אותי במשך כחמישה ימים בניו-יורק. משפחת נריה לא הכירה אותי קודם, והאופן הפתוח בו הזמינו אותי למעונם היה עבורי מאוד מרגש. כעת בוושינגטון, אני מתארח אצל חבר שבטוב ליבו הוא ניסה ללמדני לעבוד פחות ולראות יותר את הטבע. בצדק הוא "כועס עלי" על שאני עוסק בכתיבת הבלוג במקום להריח את תחילת האביב בוושינגטון.  והוא מוציא אותי ל mountain neditation בשמורות  הטבע  סביב נהר הפוטומאק.  אחת התופעות המרשימות כאן  הוא המעבר של העונות. איך בבת אחת משתנה הטבע מהסגריריות האפורה והקרה לאביב פורח. איך בבת אחת משתנה מה שנראה לכאורה מלנכולי להחריד - והופך לחגיגה של צבעים וריחות.

אז בסיכום כשאני חושב על הכנס, ועל ההתכנסות של הנפש - אני חושב על מה למדתי על המוח, על חשיפה, אבל לא פחות נראה שיש מקום ללמוד מהטבע ולחכות לפריחה שתגיע. לצד זאת משמח להיזכר גם בכך שיש תרופה חשובה מכל: חברות.

עוד בבלוג של ארנון רולניק

תגובות

הוספת תגובה לפוסט

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

גילת ריישגילת רייש26/3/2012

פוסט טראומה ופריחה. בדיוק לפני שנה הגעתי ליפן, חודש אחרי האסון, הצענו הדרכה בטיפול בפוסט טראומה בילדים. האדמה עדיין רעדה מספר פעמים כל יום, ההלם והדמעות הציפו אותנו, אבל-הסקורה, פריחת הדובדבן הייתה בשיאה ובין הריסות הבתים בעיר המחוז סנדאי לבלבו פרחי אביב...כל היופי הזה הזכיר שוב צמיחה וסיכוי , ויחד עם הדמעות שלנו ריחפו באויר עלי פריחת הדובדבן....

יששכר עשתיששכר עשת19/3/2012

דברים חמים. איזה דברים חמים.
מדע הפך במאמר שלך למשהו חם ואנושי.
כיף ללמוד ממך
יששכר