יום כיפור מתקרב
פרופ. עמיה ליבליך | 4/7/2023 | הרשמו כמנויים
נכון, יש עוד למעלה מחודשיים... אבל יום כיפור של השנה הקרובה יציין 50 שנה למלחמת יום כיפור, ואצלי, לפחות, זהו תאריך/אירוע ענק, קו פרשת המים במובנים רבים. ואני לא היחידה.
התזכורת הראשונה פרצה לעולמי בדיוק לפני שנה, כאשר "יד בן צבי" שלחה קול קורא לחוקרים להציע מחקרים הנוגעים ליובל המלחמה המתקרב. אף על פי שהייתי עסוקה אז מאוד בסיומו של ספר בעניין אחר לגמרי (עוד תשמעו עליו), ובעבודות ההוראה וההדרכה הרגילות שלי, ממש לא יכולתי להניח למודעה הזו בלי התייחסות. היא נשארה על מסך המחשב, לא מחקתי אותה. כך, כי הרי, דרך מלחמת יום כיפור, נעשיתי חוקרת נרטיבית! וכבר עברו מאז 50 שנה?!?
כדרכי בבקרים, צעדתי על שפת הים בין יפו לבת ים, וחשבתי על ההצעה. יש לי כורח להשתתף, הסכמתי עם עצמי. אז על מה? עצם הזיכרון המתעצב במשך 50 שנה, מה אני באמת זוכרת מאז, ומה התווסף, השתנה ונגרע עם השנים מהמון סיבות – עצם תעתועי הזמן, הגיל והזיכרון וכל ההשפעות החברתיות והאידיאולוגיות שספגתי מאז... זה נושא ענק. ('אני' הזוכרת הוא לא הנושא, אלא אנשים שלחמו, כמובן...) ברור שאנשים לא ידברו על המלחמה היום כפי שהיו מדברים אילו פגשתי אותם לפי 20, 30, או 40 שנה. עצם ההיכרות שלי עם השבויים שנפלו אז לאורך התקופה מלמדת אותי על כך. אבל זה נושא גדול כל כך! אותו אשאיר לאחרים...
וכך, בהליכה על החוף, חיפשתי זוית מסויימת לצמצם את גודל הנושא, והגעתי להחלטה לנסות לאסוף סיפורי חיים של גברים שלחמו במלחמת יום כיפור ואחר כך, במהלך השנים, חזרו בתשובה. לא אפרט כאן מה הוביל להתמקדות זו אצלי אז, אבל כשחזרתי מההליכה כתבתי תקציר של הרעיון והיגשתי אותו ליד בן צבי. והיתר, כמו שאומרים, "היסטוריה". על כל גלגולי הרעיון לא אוכל לכתוב כאן. כתבו עליו בצורה זו או אחרת בעבר, אבל לא אחרי יובל!!!
חיברתי לצוות המחקר שתי דוקטורנטיות, חגית כהן-אליהו ותהילה גאדו, שלושתנו שייכות היום לסגל של הקריה האקדמית אונו, ובמשך השנה האקדמית בצענו את מחקרנו הקטן. כל אחת מאיתנו ראיינה גברים אחדים, ראיונות ארוכים, אישיים, לפעמים דרמטיים ותמיד מאוד מרגשים. שאלנו על שתי תקופות בחיים – המלחמה, והחזרה בתשובה. אם יש קשר או אין קשר - נשאר לכל מספר לבנות את סיפור חיים כהבנתו.
תכננו לשוחח בראיון נרטיבי עם 12 גברים המתאימים להגדרה. התברר לנו שלא היה קל למצוא, ולקבל את הסכמתם להתראיין למחקר, אבל בסופו של דבר סיימנו את שלב הראיונות כמתוכנן, ובידינו 13 תמלולים כתובים של גברים ישראלים, שגילם היום בערך 70, והיו במלחמה טייסים, שיריונאים או חיילי רגלים, שלחמו בדרום או בגולן, ולרוב בשתי החזיתות.
בימים האחרונים אני קוראת בעיון את התמלילים של השיחות המצויינות שערכו שותפותי הצעירות; את שלי אני הרי מכירה. אני נפעמת מעוצמתה של החוויה של מלחמה זו בחיי המספרים שפגשנו. נכון, גם על החזרה בתשובה יש להם הרבה מה לספר, ואצל רובם מוצגת הגירסה שלא היה קשר בין חוויות המלחמה והמעשה של חזרה בתשובה, שארעה לפעמים אחרי שנים. אבל על "ממצאים" נכתוב כמובן במסגרות אחרות. כבר ניתנו על המחקר הזה שתי הרצאות ביד בן צבי לאחרונה, היצגנו "ממצאים ראשוניים", ומי שממש מעוניין יוכל בודאי למצוא אותן בהקלטות יד בן צבי לקהל.
כאן, הבוקר הזה ביפו, אני רק רוצה להגיד שהזיכרון האישי והקולקטיבי של אותה מלחמה, ומה שעשתה בחיי האנשים והחברה, הינם נושאים שאי אפשר להגזים בחשיבותם ההיסטורית, סוציולוגית ופסיכולוגית. כל זה בלי שהשתמשתי אפילו פעם אחת במונח "פוסט טראומה"... והתאריך הזה מתקרב! עוד נדבר.
